מ"ח 1325/00 יהונתן בן ישי נ. מדינת ישראל

בקשה לקיום משפט חוזר, בגדרו תשוב ותידון כשרות הודייתו של המבקש בעובדות כתב האישום, שעל יסודה הורשע בדינו. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה הבקשה לעיוני.

2.המבקש הואשם, לפני בית-משפט השלום בבאר-שבע (השופט מ' מכליס), בתקיפת קטין וחסר ישע בידי האחראי עליו, בתקיפה סתם, באיומים ובהדחה בחקירה (עבירות לפי סעיפים 368ב(א), 379, 192 ו245-(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-). בשלב הקראת כתב האישום, בו יוצג על-ידי עורך הדין ביתן, כפר המבקש בעובדות האישום. בפתח שמיעת הראיות ביקש הסניגור לשחררו מהמשך ייצוגו של המבקש; ומשהודיע המבקש כי בכוונתו לנהל את הגנתו בעצמו, נעתר בית המשפט לבקשת הסניגור. במהלך עדותה של אשת המבקש, הציע בית המשפט למבקש, למנות לו סניגור מטעם בית המשפט, אך המבקש דחה את ההצעה. הישיבה הבאה נועדה לשמיעת עדות בתו של המבקש. משהוברר כי העדה לא התייצבה, הודיע המבקש לבית המשפט, כי הוא אשר הינחה את בתו שלא להופיע למתן עדותה, באשר החליט להודות בעובדות האישום ולהימנע מן העימות עם בתו. המבקש הוסיף, כי פנה לעורכת הדין אסתר בר-ציון, שקיבלה על עצמה לייצגו, וביקש לדחות את המשך הדיון. כיון שבא-כוח התביעה עמד על כך, שהמבקש ישיב לאשמה באותו המעמד, הודה המבקש בכל העובדות הנטענות בכתב האישום והורשע בעבירות שיוחסו לו.

הדיון בעונשו של המבקש נדחה למועד אחר. מכאן ועד לסיום המשפט לפני בית-משפט השלום יוצג המבקש על-ידי עורכת הדין בר-ציון. לבקשתה הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר אודות המבקש; ומשהוגש התסקיר, ביקשה הסניגורית לצרף אישום נוסף בעבירת איומים (כלפי אשתו), שהיה תלוי ועומד נגד המבקש, על-מנת שגם עבירה זו תובא בחשבון בקביעת עונשו. המבקש הודה בעובדות של האישום הנוסף והורשע גם בעבירה הנוספת. במסגרת הטיעונים לעונש הראתה התביעה שלמבקש הרשעות קודמות בעבירות אלימות במשפחה וביקשה לגזור עליו מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. הסניגורית וקצינת המבחן ציינו, כי בעבר אובחן המבקש כמי שהיה במצב פסיכוטי-פרנואידי, ועל רקע זה ביקשו מבית המשפט, חרף חומרת העבירות, להקל בעונשו של המבקש ולהימנע משליחתו למאסר. כן שמע בית המשפט את דברי המבקש עצמו, שהביע צער על מעשיו. לבסוף: בגזר-דין מפורט ומנומק, בו התייחס לכל העובדות והנסיבות שהובאו בפניו ולשיקולי הענישה, גזר בית-משפט השלום על המבקש 18 חודשים מאסר בפועל ו12- חודשי מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים.

3.המבקש ערער, לפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, על הרשעתו ועל חומרת עונשו. בערעור יוצג המבקש על-ידי עורך הדין רון ישראלי. הסניגור השיג על צדקת הרשעתו של המבקש בשלוש טענות: האחת, כי המבקש לא הבין את משמעות הודייתו, שנמסרה לבית המשפט בהיותו בלתי מיוצג; השניה, כי ממכתב שקיבל המבקש מאשתו, אותו ביקש הסניגור להגיש כראיה נוספת, עולה החשש כי המבקש מסר את הודייתו בהשפעת איומי סחיטה מצד אשתו; והשלישית, כי הראיות שהובאו על-ידי התביעה, עד לשלב הודייתו של המבקש, לא ביססו את אשמתו.

בית המשפט המחוזי (הנשיא א' לרון והשופטים י' פלפל ונ' הנדל) דחה את הערעור וכן את הבקשה להצגת מכתבה של אשת המבקש כראיה נוספת. בית המשפט הסביר, כי לא ראה מקום להיכנס להשגות הסניגור על הראיות, באשר הרשעת המבקש לא התבססה על הראיות אלא על הודייתו בעובדות. גם בנסיבות בהן מסר המבקש את הודייתו, בהיותו בלתי מיוצג, לא מצא בית המשפט עילה לביטול ההרשעה. בית המשפט ציין, כי עורכת הדין בר-ציון, שייצגה את המבקש בשלב הטיעון לעונש, לא זה בלבד שלא העלתה כל השגות על צדקת ההרשעה, ולא ביקשה להרשות למבקש לחזור בו מן ההודיה, אלא אף ביקשה לצרף להליך אישום נוסף, שגם בו הורשע המבקש על יסוד הודייתו.

4.המבקש ביקש רשות-ערעור לבית המשפט העליון. בבקשה זו, שהוגשה באמצעות עורך הדין כמאל, חזר הסניגור על הטענות שהועלו בערעור נגד ההרשעה לפני בית המשפט המחוזי. בנוסף העלה גם טענה חדשה והיא, כי מהתבטאויות אחדות של המבקש לפניו היה על בית-משפט השלום להסיק שקיים חשש להיותו של המבקש חולה נפש. בנסיבות אלו, טען הסניגור, היה על השופט למנות למבקש סניגור, כמצוות סעיף 15(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, בטרם יקבל את הודייתו בעובדות; ומשלא עשה כן, היה על בית המשפט המחוזי לבטל את ההרשעה. בקשת רשות הערעור הובאה לדיון בפני הרכב (השופטים מ' חשין, י' טירקל וא' ריבלין) ונדחתה.

בשלב זה פנה עורך הדין כמאל לנשיא בית המשפט העליון בעתירה לדיון נוסף ובבקשה לקיום משפט חוזר. כבוד הנשיא דחה את העתירה לדיון נוסף, ואילו את הבקשה לקיום משפט חוזר העביר, כאמור, לעיוני.

5.הבקשה לקיום משפט חוזר סומכת, בעיקר, על הטענה - אותה העלה הסניגור לראשונה בבקשתו למתן רשות-ערעור - כי לנוכח קיום חשש להיותו של המבקש חולה נפש, לא היה בית-משפט השלום רשאי להרשיעו בדין על יסוד הודייתו בעובדות, כל עוד לא מינה לו סניגור. קבלת הודייתו כשהוא בלתי-מיוצג, טוען הסניגור, מעוררת חשש ממשי שבהרשעתו נגרם לו עיוות-דין; ובכך, לטענתו, קמה למבקש עילה לקיום משפט חוזר, על יסוד העילה האמורה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. בנוסף נטען בבקשה, כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו שלא להתיר למבקש להגיש, כראיה נוספת בערעור, את המכתב ששיגרה אליו אשתו. הסניגור סבור, שאילו נתקבל המכתב היה בו כדי להשפיע על ההכרעה בערעור; ומשלא נתקבל, קמה למבקש עילה לקיום משפט חוזר גם על-פי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

6.העיון בקורות משפטו של המבקש ובחוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה הביאני לכלל מסקנה כי דין הבקשה, על שתי עילותיה הנטענות, להידחות. שתי הטענות, עליהן סומכת הבקשה, הועלו על-ידי הסניגור במסגרת בקשתו למתן רשות-ערעור. משדחה בית המשפט העליון את בקשתו, שוב אין המבקש רשאי לחזור ולהעלות את טענותיו במסגרת בקשתו לקיום משפט חוזר, אלא אם יש בידו להראות כי ההכרעה הסופית גרמה לו עיוות-דין; שהלוא המשפט החוזר לא נועד לשמש מסגרת להגשת ערעור נוסף על פסק-דין חלוט (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 250). וזאת לא עלה בידי הסניגור להראות.

7.כשלעצמי אינני סבור, כי בהתבטאויות המבקש במהלך הדיון לפני בית-משפט השלום היה כדי לעורר חשש להיותו של המבקש חולה נפש. מכאן שלא נפל כל פגם בהרשעתו על סמך הודייתו בעובדות האישום, למרות שבשלב זה לא היה מיוצג על-ידי סניגור. ואולם גם אם יונח, כטענת הסניגור, כי מלכתחילה נפל פגם בקבלת הודייתו של המבקש בעודנו בלתי מיוצג, בא פגם זה על תיקונו בשלב הטיעון לעונש, בו יוצג המבקש על-ידי עורכת הדין בר-ציון.

גם בהשגת הסניגור על סירובו בית המשפט המחוזי, להתיר למבקש להגיש את מכתבה של אשתו כראיה נוספת בערעור, אין כדי להעמיד עילה לקיומו של משפט חוזר. בעזרת מכתב זה קיווה הסניגור לשכנע את בית המשפט המחוזי שאת הודייתו בעובדות האישום מסר המבקש בהשפעת הדברים שכתבה לו אשתו. ואולם להנחת הסניגור, שקבלת המכתב כראיה עשויה היתה להשפיע על תוצאות הערעור, אין, לדעתי, כל אחיזה. מן האמור בבקשה למשפט חוזר עולה, כי אשת המבקש כתבה לו מכתב זה כחודש ימים לפני מועד עדותה במשפט. אך קבלת המכתב לא הניעה את המבקש לחזור בו מכפירתו בעובדות; שהלוא, לאחר שדחה את הצעת בית המשפט למנות לו סניגור, חקר המבקש בעצמו, את אשתו, בחקירה שכנגד. הודייתו בעובדות האישום נמסרה על-ידיו בישיבה מאוחרת יותר, בה אמורה היתה להישמע עדות בתו. את החלטתו לחזור בו מן הכפירה הסביר המבקש, כזכור, באי-רצון להתעמת עם בתו; ובמתן הסבר זה העיד על עצמו, כי הוא מבין היטב את משמעות ההודיה. גם בדברי הצער והחרטה על מעשיו, שהשמיע המבקש לפני מתן גזר הדין, יש כדי לסלק כל חשש שהודייתו נמסרה שלא מרצונו וכי הרשעתו על יסוד הודייתו גרמה לו עיוות-דין.

8.מטעמים אלה אני מחליט לדחות את הבקשה.