מ"ח 138/11 יוחנן ברקאי נ. מדינת ישראל

1.

בפניי בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר, לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ).

2.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)( 2 ) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 20.3.2005, רצח המבקש את המנוח בירייה בעורפו. באותה עת היה המנוח בדרכו לעבודתו כשומר בפנימיה באזור התעשייה הישן בנתניה (להלן: הפנימיה ). המבקש, עבד בעבר אף הוא בפנימיה, לצד המנוח, אך ביום 7.7.2004, הוא פוטר מעבודתו. לאחר פיטוריו, הטריד המבקש את המנוח, הן באמצעות הטלפון, הן באמצעות ביקורים במקום עבודתו. בחודש פברואר 2005, החל המבקש לעבוד בחברת אבטחה אחרת. לצורכי עבודתו קיבל המבקש אקדח וכן שתי מחסניות המכילות 13 כדורים כל אחת. באותו החודש, ביקר המבקש את המנוח בפנימיה ואיים עליו כי יהרוג אותו. עוד מתואר בכתב האישום, כי במסגרת הכנותיו לביצוע הרצח, ביום 19.3.2005, לקח המבקש בסיום משמרתו מכשיר מירס שהיה מותקן בעמדת השמירה, וכי ביום 20.3.2005, בסמוך לשעה 22:10, הוא דיווח, באמצעות מכשיר המירס, כי הוא נמצא בעמדתו, זאת למרות שבאותה שעה הוא היה באזור התעשייה הישן בנתניה, האזור בו בוצע הרצח

3.

ביום 15.8.2007 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את המבקש בעבירה של רצח (פ"ח 1049/05, כבוד השופטים א' טל, י' אמסטרדם ו- ר' לבהר-שרון ). בית המשפט המחוזי סקר את כל הראיות שהוצגו בפניו, וקבע, בין היתר, את הממצאים העובדתיים הבאים: האקדח ממנו נורה התרמיל שנמצא בזירת האירוע היה ברשות המבקש בעת ביצוע הרצח; המבקש העיד כי מהרגע בו קיבל את האקדח לרשותו מחברת האבטחה, הוא היה כל הזמן בחזקתו הבלעדית; המבקש קיבל מחברת האבטחה שתי מחסניות, כשבכל אחת מהן 13 כדורים, וכשהחזיר את האקדח ביום בו בוצע הרצח, היו חסרים שני כדורים; מחוות דעתו של פרופ' היס, עולה כי המנוח מת כתוצאה מהירי בראשו, וכי לא נמצאו על הגופה סימנים המעידים על קיומו של מאבק בין המנוח לרוצח; בין המבקש לבין המנוח התקיים סכסוך מתמשך, שבמסגרתו האשים המבקש את המנוח בפיטוריו ונהג להטריד אותו טלפונית באופן אובססיבי בשעות לא שגרתיות; כחודש וחצי לפני הרצח, הגיש המנוח תלונה במשטרה כנגד המבקש, שבה טען כי המבקש איים עליו כי יהרוג אותו; מספר ימים לפני ביצוע הרצח, דיווח המבקש, כי מכשיר הקשר שהותקן בעמדה בו היה עליו להיות בשעת ביצוע הרצח אינו תקין, ולכן לא התעורר חשד כאשר לא דיווח על התייצבותו למשמרת בשעה היעודה; המבקש לקח את מכשיר הקשר והמטען מעמדת השמירה, והתקשר למעבידו ודיווח לו, באמצעות מכשיר הקשר, כי הוא נמצא בעמדתו, בעוד שבפועל היה באותה העת באזור התעשייה הישן בנתניה; לאחר השעה בה בוצע הרצח, הגיע המבקש למשמרתו, במונית, באיחור של יותר משעה, ונצפה רץ לכיוון השער, כשהוא נראה נסער. על סמך הממצאים שתוארו לעיל, קבע בית המשפט, כממצא עובדתי, כי המבקש תכנן את האליבי למועד הרצח, ויצר מצג כוזב, שלפיו הוא נמצא במשמרתו.

בית המשפט המחוזי, דחה את טענות המבקש, ככל שהן נוגעות למחדלי חקירה של המשטרה, וקבע, כי לפי מכלול הראיות שהוצג בפניו, לא היו מחדלי חקירה בתיק. למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט, כי אף אם היו מחדלים, הגנתו של המבקש לא קופחה כתוצאה מהם, ואין הם מצדיקים את זיכויו מביצוע העבירה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי מתקיימים בעניינו של המבקש שלושת היסודות של עבירת הרצח – הכנה, החלטה להמית והיעדר קינטור. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי חזקה על אדם המשתמש באקדח ויורה בראשו של אחר, שהיה מודע לסכנה הנשקפת לקורבנו, וכי מסקנה זו מתחזקת לאור האמירות הקודמות שאמר המבקש למנוח, בהן איים עליו שיהרוג אותו. לבסוף, קבע בית המשפט, כי מכלול הראיות הנסיבתיות בתיק מוביל למסקנה הגיונית יחידה שלפיה המבקש רצח את המנוח בירייה מאקדחו.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער המבקש לבית משפט זה (ע"פ 9623/07). ביום 30.6.2010 דחה בית המשפט (השופטים א' א' לוי, ע' ארבל וא' חיות) את הערעור, בקובעו כי הרשעת המבקש בדין יסודה. בית המשפט קבע, כי הראיות המפורטות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מפלילות את המבקש במידה שאין למעלה ממנה. עוד קבע בית המשפט, בין היתר, כי העובדה שהמבקש ייצר לעצמו טענת אליבי, מעידה על כך שהקדים מחשבה ותכנון להמתת המנוח. בית המשפט דחה את טענות המבקש ככל שהן נוגעות למחדלי חקירה, וקבע כי אין בקיומם עילה כדי לערער את תמונת הראיות הכוללת בתיק זה.

5.

כעת, עותר המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר בעניינו. המבקש מבסס את בקשתו על כך שנגרם לו עיוות דין של ממש כיוון שהרשעתו מבוססת, לא על ראיות נסיבתיות, אלא על "ספקולציות וניחושים" כהגדרתו.

לטענתו, כל שיש נגדו הוא חשד, וזאת כיוון שאין עדים למקרה, אין תיעוד חזותי, ואין כל ראיות פורנזיות שקושרות אותו לאירוע. לטענתו, כל הפעולות שביצע עובר למותו של המנוח, בוצעו בתום לב, ואין כל דרך לקשור אותו לאירוע. לטענת המבקש, ישנו הסבר מניח את הדעת לכל אחת מהראיות שהוצגו לחובתו. כך, לעניין הכדורים במחסנית, טוען המבקש, כי לא בדק את מספר הכדורים שהיו במחסנית בעת שקיבל לידיו את האקדח; לעניין מערכת היחסים בינו לבין המנוח, טוען המבקש, כי היה ביניהם ויכוח מילולי בלבד; לעניין האיום ברצח, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שייחס לכך חשיבות, שכן המשטרה החליטה לסגור את התיק; לעניין נטילת מכשיר הקשר, טוען המבקש, כי לקח אותו לביתו על מנת להטעינו, ולא על מנת לייצר אליבי; לעניין זירת הרצח, טוען המבקש כי מדובר על מיקום הקרוב לביתו, ולכן אין לייחס חשיבות לכך שנכח במקום באותו היום; לעניין התרמיל, טוען המבקש, כי התרמיל שנמצא לא נורה באותו הלילה, אלא בזמן מוקדם לאירוע הרצח, לפני שהאקדח היה ברשותו. בעניין זה טוען המבקש, כי לא הוכח שהירי מהאקדח שברשותו בוצע באותו הלילה, וכי לא נמצא הקליע שנורה מהנשק.

6.

מנגד, מתנגדת המשיבה לקיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש. לטענתה, המבקש לא טען להתגלותן של ראיות חדשות, והעובדה שהוא לא משלים עם הרשעתו, אינה יכולה לשמש עילה למשפט חוזר. עוד טוענת המשיבה, כי הראיות להרשעתו של המבקש הינן חזקות וחד משמעיות, וכי טענותיו נדחו פה אחד, הן על ידי בית המשפט המחוזי, הן על ידי בית המשפט העליון. לבסוף, טוענת המשיבה, כי העילה המאפשרת קיומו של משפט חוזר בשל עיוות דין, היא עילה שיש להשתמש בה רק במקרים מיוחדים וחריגים, ומקרה זה אינו אחד מאותם מקרים.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינה להידחות.

8.

כידוע, מתן אפשרות לקיומו של משפט חוזר אינה ניתנת דרך קבע, שכן לאחר הפיכת עניינו של המבקש לחלוט, ניתן משקל רב לעקרון סופיות הדיון, באיזונו של זה אל מול השאיפה לחקר האמת ועשיית צדק (ראו למשל מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529 (1999) (להלן: פרשת קוזלי )). עקרון סופיות הדיון מגשים את שימור ההרתעה שיוצר פסק הדין החלוט, וכן את היעילות והאינטרס הציבורי "כי להתדיינות המשפטית – ולהתדיינות הפלילית בכלל זה – יהיה סוף. הפסיקה צריכה להיות יציבה, ובתי המשפט צריכים להיות פתוחים לשרת את ענייניהם של נאשמים אחרים, הממתינים לבירור משפטם" (מ"ח 6778/01 אסבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.11.2001) (להלן: פרשת אסבן )). בהתאם לאיזון זה בין האינטרסים המתנגשים, נקבע כי אין להורות על קיומו של משפט חוזר רק כדי לאפשר למבקש לברר את עניינו מחדש. משפט חוזר הוא החריג, ולא הכלל, ויש להגביל אפשרות זו רק למקרים בהם מתקיימת אחת מן העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. משפט חוזר לא יתקיים אך ורק משום שנאשם מתקשה להשלים עם הרשעתו (מ"ח 7203/07 כהן נ' מדינת ישראל , פס' 7 (טרם פורסם, 30.6.2008)).

בענייננו, טוען המבקש כי קמה לו העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, הקובעת, כי ניתן להורות על משפט חוזר באם "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". לעניין סעיף זה ציין בית המשפט:

"זהו 'סעיף העוללות' או 'סעיף הסל'... סעיף זה בא להרחיב את גדרי סמכותו ושיקול-דעתו של בית-המשפט בבואו להחליט בבקשה לקיומו של משפט חוזר. .. בה בעת, אין בסעיף זה כדי לפרוץ כליל את גדריה העקרוניים של הוראת סעיף 31 לחוק. ...במסגרת סעיף 31(א)(4) אין הכרח להראות בכל מקרה כי תוצאת הפגם בהליך הייתה בשינוי פוטנציאלי של תוצאת המשפט – ואלמלא אותו הפגם בהליך הייתה תוצאת המשפט יכולה להיות אחרת". ( פרשת קוזלי , עמ' 564-562 ).

9.

לא מצאתי כי בקשתו של המבקש נכנסת לגדרי העילה האמורה, או כי מקרה זה הינו מקרה חריג המצדיק קיומו של משפט חוזר. המבקש היה מיוצג בדיונים בערכאות השונות וניתן לו יומו בבית המשפט. טענותיו נבחנו לעומק על ידי שתי הערכאות הקודמות, אשר קבעו, פה אחד, כי הראיות שהציגה המשיבה מספיקות על מנת להרשיעו בעבירת הרצח. כעת, חוזר המבקש על טענותיו, ומבקש כי נבחן אותן שוב. אלא, שעילה זו אין מטרתה לבדוק פעם נוספת את העובדות ששימשו יסוד להרשעת המבקש, על יסוד טענות שכבר קיבלו מענה בעבר ( פרשת אסבן , בפסקה 9). עיקר טענותיו של המבקש נוגע לכך שהורשע בראיות נסיבתיות. בערעור בעניינו של המבקש, חזר בית המשפט על ההלכה שלפיה ישנם מקרים בהם ניתן לבסס הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, כאשר עולה מהראיות מסקנה אחת ויחידה. מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים, כפי שנקבע על ידי הערכאות הקודמות, ואין בקביעה זו כדי להוות עיוות דין אשר יש בו כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר. בנוסף, מציע המבקש בבקשתו אפשרות אחרת לביצוע הרצח, המתיישבת אף היא, לטענתו, עם הראיות הקיימות. אך כבר נקבע, כי "אין די בהצעתן של מסקנות חלופיות למסקנה המרשיעה, אף אם הן סבירות, כדי להצדיק את הפגיעה בעקרון סופיות הדיון הכרוכה בעריכתו של משפט חוזר" ( מ"ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.10.2004)). מה גם, שהצעתו של המבקש, אינה מסקנה סבירה לאור הראיות הקיימות.

10.

לא ניתן לקבל גם את טענתו של המבקש בכל הנוגע למחדלי החקירה להם הוא טוען. אמנם יש ומחדלי חקירה עשויים להביא לזיכויו של נאשם, אולם. במקרה זה, בחן בית המשפט המחוזי, באופן יסודי, את כל הטענות שהעלה המבקש בהקשר זה, וקבע כי לא היו מחדלי חקירה בתיק, וכי אף אם היו, אין בהם כדי לשנות ממסקנתו, שלפיה יש להרשיע את המבקש. בית המשפט זה, אף הוא התייחס לטענות אלה, שנטענו בהרחבה לפניו, ודחה אותן, שכן לאור מכלול הנסיבות, אין בהן כדי להשפיע על התוצאה. אף לטעמי, מחדלי החקירה בתיק זה, ככל שהתקיימו, אין בהם כדי להוות עיוות דין המצדיק קיומו של משפט חוזר, שכן ממכלול הראיות בתיק עולה תמונה ברורה בדבר אשמתו בעבירה בה הורשע.

11.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.