מ"ח 1603/99 יובל סיני נ. מדינת ישראל

1.ביום 24.4.93 דקר המבקש, בסכין שהיה ברשותו, את המתלונן וגרם לו חבלה של ממש. המבקש הורשע בבית משפט השלום לנוער בפתח תקווה בעבירות של החזקת סכין שלא למטרה כשרה (עבירה על סעיף 186 (א) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, להלן: "החוק") ובחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות (עבירה על סעיף 334 ו335-(1) לחוק). בית משפט השלום לנוער גזר עליו קנס של 100 ש"ח והטיל עליו להתחייב להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירות אלימות לסוגיהן והחזקת סכין. המבקש, שהודה בהחזקת הסכין, ערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על הרשעתו בחבלה ובפציעה בנסיבות מחמירות. לטענתו, נבעה התנהגותו מהגנה עצמית ועלתה כדי "תאונה" - ולא כדי עבירה. טענתו זו נדחתה ובית המשפט המחוזי הותיר את הרשעתו על כנה.

2.מונחת בפני בקשת המבקש לקיום משפט חוזר. לטענת המבקש, התעלמו הערכאות מן הראיות והטענות שהובאו בפניהן, ראיות וטענות לפיהן נפל המבקש קרבן לתקיפה מצד מספר נערים (שהמתלונן הוא אחד מהם), נבצר ממנו לעזוב את המקום, ורק בנסיבות אלו שלף את הסכין, במטרה להרתיע את תוקפיו. המבקש מוסיף וטוען, כי הנערים שתקפו אותו, לטענתו, הטילו, ועודם מטילים, את חתיתם על בני נוער בשכונת מגוריו, כי המשטרה עומדת חסרת אונים מול עבריינות זו וכי בנסיבות אלו אין מקום להאשים ולהרשיע בדין מי שביקש להגן על עצמו.

3.היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפני בהתאם להוראות תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדרי הדין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, מתנגד לקיומו של משפט חוזר. לענין זה, מסתמך היועץ המשפטי לממשלה על הכרעת הדין בעניינו של המבקש, הכרעת דין לפיה המבקש הוא שנשא מלכתחילה סכין בכליו והוא שיזם את העימות המילולי עם המתלונן וחברו, עימות שהידרדר עד מהרה לעימות פיזי במהלכו נדקר המתלונן. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף וטוען, כי המבקש לא הביא כל ראייה לכך שהמתלונן וחברו נמנים עם כנופיה המהלכת אימים על סביבתה (מה גם שבעת ביצוע העבירה בה הורשע היה המבקש בן למעלה משבע עשרה ואילו המתלונן וחברו היו כבני ארבע-עשרה וחצי). בתמצית טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי הבקשה אינה באה, כלל ועיקר, בגדרו של סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. אין היא מצביעה על עילה כלשהי מן העילות המנויות, בסעיף, לרבות העילה הקבועה בסעיף 31 (א) (4), ואין היא אלא נסיון לשוב ולהעלות טענות שנפרשו ונבחנו בערכאות קמא.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. סעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה.

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

טענותיו של המבקש אינן באות בגדרו של הסעיף. אין הוא טוען נגד הממצאים שנקבעו בעניינו: אין הוא כופר במעשים שיוחסו לו. טענתו מתייחסת למסקנות שהסיקו הערכאות מממצאים אלה ולתפישה העומדת בבסיסן. בכך אין די. אין לי סיבה לפקפק באמונתו של המבקש בצדקת התנהגותו. אולם טענותיו לעניין זה נשמעו ונבחנו בפני שתי ערכאות (שהאחרונה שבהן סיימה את מלאכתה ב - 25.7.97). לא מצאתי בפסקי דינן של ערכאות אלו כל חשש ממשי, כי למבקש נגרם עיוות דין: אדרבא, העבירות בהן הורשע המבקש הן חמורות. תוצאותיהן האפשריות עלולות להיות הרות אסון. הערכאות שדנו בעניינו של המבקש דנו אותו לכף זכות ושקלו לזכותו את אישיותו ואת התנהגותו עובר לביצוע העבירות בהן הורשע ולאחריהן. העונש שהוטל עליו משקף זאת.

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית איפוא.