מ"ח 1608-09-24 מ"ח 1608-09-24

בקשה שלישית להורות על קיום משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק) בעניינו של המבקש, שהורשע בשורת עבירות אלימות.

1.פירוט ההליכים שהתנהלו בעניינו של המבקש הובא בהחלטותיי בבקשות קודמות שהגיש המבקש לקיום משפט חוזר (מ"ח 4817/23; מ"ח 3290/24). בתמצית שבתמצית, המבקש הורשע בתקיפת בת זוגו ואם ילדיו (להלן: המתלוננת) בשתי הזדמנויות שונות. כך, ביום 17.1.2020 המבקש בעט בפניה, דרך על בטנה, הטיח את ראשה בקיר וחנק אותה. ביום 24.6.2020 המבקש התנגש במתלוננת כשהוא נוהג ברכב, ולאחר שהוטחה אל הקרקע, המבקש יצא מרכבו כשבידו סכין ודקר אותה בחלקים שונים בגופה.

2.ביום 19.7.2022 בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' טובי) גזר על המבקש 12 שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד עונשים נלווים (ת"פ 35871-07-20). ביום 24.4.2023, בעקבות ערעור שהגישה המדינה, הוחמר עונשו של המבקש והועמד על 15 שנות מאסר, תוך שנדחה ערעור המבקש על גזר הדין (ע"פ 5914/22 (להלן: פסק הדין בערעור)). בפסק הדין בערעור נקבע כי הכרעת הדין ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי באופן מפורט ומבוסס. הוסבר, כי ההכרעה הושתתה בעיקרה על עדות המתלוננת, שנמצאה בעלת רושם חיובי ומהימן ביותר, ונתמכה במספר ראיות משמעותיות. לעומת זאת, גרסת המבקש נמצאה בלתי משכנעת, והוא הותיר על בית המשפט רושם שלילי ביותר.

3.בבקשתו הראשונה למשפט חוזר העלה המבקש טענות שונות בנוגע לאופן ניהול ההליך בעניינו. בין היתר, טען המבקש כי חוקרי המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט ובני משפחת המתלוננת קשרו קשר על מנת להרשיעו; כי בשיחות מוקלטות שקיים עם המתלוננת היא סתרה את עדותה; וכי קיימות עדויות חדשות לפיהן המתלוננת הודתה שהמבקש לא תקף אותה. במסגרת זו אף הציג המבקש מכתב בכתב יד הנחזה כחתום על ידי המתלוננת, שבו מצוין כי אינה יודעת מי פגע בה וכי היה "כישלון של השופט".

ביום 9.7.2023 דחיתי את הבקשה, לאחר שמצאתי כי לא מתקיימת אף אחת מהעילות המצדיקות קיומו של משפט חוזר הקבועות בסעיף 31(א) לחוק. בין היתר, כפי שנקבע בהחלטה, המבקש לא הציג כל תשתית לטענותיו והן הועלו באופן כללי.

4.בבקשתו השנייה למשפט חוזר שב וטען המבקש לקיומן של ראיות חדשות המעידות על חפותו, והן: תצהיר מטעם המתלוננת שבו מסרה כי אמירותיה במשטרה ובבית המשפט אינן נכונות, וכי היא העלילה על המבקש ונדקרה על ידי אדם אחר; מסמך רפואי מיום 11.12.2023 לפיו למעט אירוע הדקירה, לא נמצאו בתיקה הרפואי של המתלוננת פניות למרפאה בגין אלימות; סיכום פנייה למיון מיום 24.1.2020 ממנו הסיק המבקש כי המתלוננת פנתה מיוזמתה לקבלת טיפול, שלא על רקע אלימות מצידו; ומסמכים פיננסיים (תלוש משכורת של המתלוננת ודף מחשבון בנק) המאמתים לשיטתו את טענותיו כי הוויכוחים בינו לבין המתלוננת היו על רקע התנהלותה הכלכלית.

ביום 1.5.2024 דחיתי גם את בקשתו השנייה של המבקש. במסגרת זו התייחסתי לראיות השונות שצירף, ומצאתי כי אלה אינן מרימות את הנטל המוטל על מי שמבקש לקיים משפט חוזר בעניינו. בין היתר, הסברתי כי עוד במהלך הבירור בבית המשפט המחוזי ניסה המבקש להטיל ספק בזיהויו על ידי המתלוננת כמי שדרס ודקר אותה, ואולם אף לאחר שהמתלוננת זומנה להעיד בשנית, בית המשפט קבע כי לא מתעורר ספק בדבר זיהוי המבקש, וכי גרסת המתלוננת משתלבת במארג הראיות בהליך. נוכח מסקנות אלה של בית המשפט המחוזי, קבעתי כי התצהיר הנטען מטעם המתלוננת אינו מהווה בסיס ראייתי מספק לשם ביטול ההליכים שהתקיימו בעניינו של המבקש. לכך הוספתי כי גם המסמכים האחרים אותם צירף המבקש לבקשתו אינם מניחים תשתית ראייתית ממשית להתקיימותה של עילה למשפט חוזר.

5.ומכאן לבקשה שלפניי, השלישית במספר, שגם במסגרתה מייצג המבקש את עצמו. עד כמה שניתן להבין מהבקשה, הכתובה בכתב יד ואינה בהירה כל צרכה, המבקש טוען כי יש להפחית מהמשקל שניתן לעדות המתלוננת, וזאת משתי הסיבות הבאות: בתיעוד ממצלמת אבטחה רואים כי נהג הרכב שפגע במתלוננת עטה כפפות, ואילו המתלוננת מסרה בעדותה כי המבצע היה ללא כפפות; מסמך רפואי מיום 15.10.2023 מלמד כי למתלוננת בעיות עיניים (להלן: המסמך הרפואי), דבר שמתיישב עם טענת המבקש כי המתלוננת מסתנוורת במהירות, וזאת בניגוד לאמרת המתלוננת בעדותה בבית המשפט כי כבר אינה סובלת מבעיות עיניים. לכך מוסיף המבקש כי יש לפסול את גזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, וזאת משום שהוגש נגדו כתב אישום בגין איומים שהפנה כלפי מותב בית המשפט (ת"פ 14450-08-22), ונוכח פגמים אחרים שנפלו לטענתו בניהול ההליך. לצד טענותיו האמורות, ביקש המבקש, עד כמה שניתן להבין, כי יאושר לו להתראיין לתקשורת.

6.גם דינה של הבקשה הנוכחית להידחות.

המבקש מבסס את בקשתו על העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק, הקובעת כי משפט חוזר ייערך מקום בו "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". כפי שנקבע בפסיקה, סעיף זה מטיל על המבקש נטל כבד (לדוגמה, מ"ח 2438/18 מנדל נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (6.12.2023) (להלן: עניין מנדל)), והוא נועד לאותם מקרים בהם מתרחש "מהפך בתחום העובדתי-ראייתי העשוי לשנות מן הקצה את תוצאות המשפט" (מ"ח 4875/15 אבו הלאל נ' מדינת ישראל, פסקה ח (5.8.2015)). עוד נאמרו ביחס לעילה זו הדברים הבאים (האסמכתאות הושמטו):

"מלשון הסעיף עולה, וכך אף נקבע בפסיקה, כי אין די בעצם הגשתן של ראיות חדשות כדי להצדיק מיניה וביה קבלת בקשה למשפט חוזר. הראיות הנוספות צריכות להיות בעלות 'משקל סגולי', אם כשלעצמן ואם בהצטרפותן לראיות על פיהן הורשעה המבקשת [...]. הלכה פסוקה היא כי על בית המשפט לשקול את הראיות החדשות לצד המארג הראייתי, התשתית העובדתית וממצאי המהימנות שנקבעו בערכאות הקודמות" (מ"ח 5336/14 סיסו נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (21.1.2015)).

כפי שקבע בית משפט זה במסגרת הערעור בעניינו של המבקש, "הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי היא דבר דבור על אופניו" (פסקה 3 לפסק הדין בערעור), ולא מצאתי כי יש בניסיונותיו הנוכחיים של המבקש כדי לחתור תחת המארג הראייתי שעמד בבסיס הרשעתו.

7.בכל הנוגע לטענת המבקש בדבר קיומה של סתירה בין תיעוד אירוע הדריסה, המלמד לטענתו כי נהג הרכב הפוגע עטה כפפות, לבין עדות המתלוננת לפיה הנהג לא עטה כפפות – הרי שיש לדחותה. עסקינן בראיה שניתן היה להגיש כחלק מפרשת ההגנה בהליך המקורי, ואין מקום להידרש אליה לראשונה במסגרת בקשה למשפט חוזר. זאת, בהתאם להלכה לפיה "הראיות שמוגשות במסגרת העילה האמורה נדרשות להיות חדשות באופן מהותי; כלומר, אין מדובר בראיות שניתן היה להגישן בהליכים קודמים, ומובאות אך בשלב זה כ'מקצה שיפורים'" (עניין מנדל, בפסקה 25; מ"ח 4496/22 אוטמזגין נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (14.7.2022); מ"ח 7248/23 בלום נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (22.11.2023)). למעלה מן הצורך, יוער כי המבקש לא צירף לבקשתו את התיעוד ממצלמות האבטחה, ואף לא הפנה לאמרותיה של המתלוננת מעדותה או מחקירתה במשטרה בנושא זה.

בכל הנוגע למסמך הרפואי שצירף המבקש, זה הוגש מבלי להיתמך בתצהיר. בכל אופן, אף אם נניח כי מדובר במסמך אותנטי, אין בו כל התייחסות למצב ראייתה של המתלוננת בשנת 2020 עת התרחשו האירועים. לפיכך, לא ניתן לייחס לו משקל של ממש במסגרת בחינת מארג הראיות הכולל שעל בסיסו הורשע המבקש.

המסקנה מן האמור היא כי טענותיו החדשות של המבקש בדבר ראיות חדשות אינן בעלות "משקל סגולי" שעשוי להביא לשינוי בתוצאות המשפט, ודין חלק זה של הבקשה להידחות.

8.יש לדחות גם את טענת המבקש כי יש להורות על ביטול גזר דינו של בית המשפט המחוזי נוכח הגשת כתב אישום נגד המבקש בעקבות איומים שהפנה, כפי שעולה מכתב האישום, כלפי המותב בהליך. עסקינן למעשה בבקשה לפסלות שופט, שהמועד להעלותה הוא במסגרת הזמנים הקבועה לכך בסעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. כאמור בסעיף, אם לא היה באפשרותו של בעל דין לטעון טענת פסלות לאחר תחילת המשפט, רשאי הוא להעלותה "בשלב שלאחר מכן ובלבד שיעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות" (סעיף 146(ג)). כתב האישום בגין איומי המבקש הוגש ביום 7.8.2022, ואולם המבקש לא העלה טענתו בעניין בפני בית המשפט המחוזי, ואף לא בפני בית משפט זה במסגרת הערעור שהגיש ביום 6.9.2022. כפי שנקבע בפסיקה, משפט חוזר אינו המסגרת הדיונית המתאימה לבירור טענת פסלות ולפיכך דינה דחייה (ראו, בדומה: מ"ח 8390/08 לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (19.3.2009) (להלן: עניין לוי); מ"ח 448/02 ציון נ' מדינת ישראל (27.1.2002); מ"ח 5970/00 חמודה נ' מדינת ישראל (3.1.2001)).

דינה של הטענה להידחות אף לגופה. ניתן ללמוד לענייננו מהפסיקה בדיני פסלות שופט, הקובעת כי "העובדה שבעל דין איים על המותב או נהג כלפיו באופן שעולה כדי עבירה פלילית, אינה מקימה כשלעצמה עילת פסילה" (ע"פ 566/21 ברמלי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 והאסמכתאות שם (16.2.2021)). משאיום נגד מותב הדן בתיק אינו מהווה כשלעצמו עילת פסילה, הרי שמכך נובע שאיום כאמור אף אינו יכול להוות עילה לביטול ההחלטה שניתנה על ידי אותו מותב (ראו, בדומה, עניין לוי, בפסקה 21).

לבסוף, בכל הנוגע לבקשת המבקש להתראיין בגופי התקשורת, בקשה למשפט חוזר אינה המסגרת הרלוונטיות לדיון בה, ויש להפנותה לגורמים המוסמכים.

9.אשר על כן, הבקשה נדחית.