מ"ח 1695/01 מיכאל זזובסקי נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.ביום 21.1.92 הורשע המבקש על-פי הודאתו בעבירה של נהיגה ללא רשיון ובהעדר ביטוח. בית משפט השלום לתעבורה בנצרת גזר על המערער שלוש שנות פסילת רשיון וקנס. ביום 14.2.93 נתפס המערער כשהוא נוהג, וביום 16.2.93 הורשע המבקש על-פי הודאתו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה ובהעדר ביטוח. בין היתר נגזרו על המבקש חמש שנות פסילת רשיון. ביום 3.11.97 הורשע המבקש על-פי הודאתו בנהיגה בזמן פסילה, לאחר שנתפס נוהג ביום 2.11.97. בית משפט השלום לתעבורה גזר על המבקש 7 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה וכן פסילה למשך 10 שנים. ביום 13.11.97 נתפס המבקש שוב כשהוא נוהג בזמן פסילה. המבקש הורשע על-פי הודאתו ובית המשפט גזר על המבקש עונש של מאסר בפועל לתקופה של שנה והורה על הפעלת המאסר על תנאי שהוטל על המבקש לתקופה של 7 חודשים, וזאת בחופף לעונש המאסר בפועל. כמו כן הוטלה על המבקש פסילה בפועל לתקופה של 10 שנים במצטבר לעונשי פסילה אחרים שהוטלו עליו בעבר. ערעורו של המבקש על גזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת.

2.ביום 18.1.98 הגיש המבקש לבית משפט השלום לתעבורה בנצרת "בקשה לביטול גזר דין או משפט חוזר". בבקשה זו טען המבקש כי עונש הפסילה של חמש שנים שהוטל עליו בשנת 1993, הוטל שלא כדין, שכן החזיק ברשיון נהיגה באותה העת. בית משפט השלום לתעבורה דחה את טענות המבקש, בקובעו כי מאישור משרד הרישוי שהומצא על ידי המבקש עולה כי ביום 21.1.92 נפסל רשיונו לשלוש שנים. ביום 17.2.98 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט זועבי) את ערעורו של המבקש על החלטה זו, בקובעו כי טענת המבקש עומדת בניגוד להודאתו בבית משפט השלום לתעבורה, כי ידע כי הוא נוהג בזמן פסילת רשיונו. טענת המבקש כי האמור בפרוטוקול אינו נכון נדחתה, מהטעם שהיה על המבקש להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול, ומשלא עשה כן מנוע הוא מלטעון כי האמור בפרוטוקול אינו נכון.

3.ביום 10.12.00 פנה המבקש ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לקיום משפט חוזר. בבקשה זו טען המבקש כי הרשעתו מיום 21.1.92 בעבירה של נהיגה ללא רשיון לא היתה כדין, כיוון שהחזיק בידו רשיון נהיגה בין התאריכים 17.4.91 ועד 17.4.93. מאחר שהרשעה זו היתה שלא כדין, הרי שגם תקופת הפסילה שהוטלה עליו אינה כדין ויש לבטל את כל ההרשעות הנגזרות מהרשעה זו. כן טען המבקש כי רשיונו נפסל לתקופה של חמש שנים החל מיום 16.2.92 ולא מיום 16.2.93, כפי שרשום במסמך של משרד הרישוי ובדו"ח המשטרה. מכאן שחמש שנות הפסילה של המבקש הסתיימו ביום 16.2.97 והוא היה כשיר לנהוג החל מתאריך זה. לפיכך, הרשעותיו ביום 3.11.97 וביום 13.11.97 בעבירה של נהיגה בזמן פסילה הן הרשעות שלא כדין.

4.היועץ המשפטי לממשלה שחוות דעתו הובאה בפני בהתאם להוראות תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדרי הדין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, מתנגד לקיומו של משפט חוזר. לעניין זה מסתמך היועץ המשפטי לממשלה על גליון ההרשעות של המבקש ממנו עולה כי תאריך ביצוע העבירה אשר בגינה הורשע המבקש בנהיגה ללא רשיון ביום 21.2.92, היה עוד ביום 1.6.90, ומכאן שהמבקש לא החזיק בידו רשיון נהיגה בשעה שעבר את העבירה. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף טוען כי הטענה לפיה פסילת רשיונו של המבקש ביום 21.2.92 היתה שלא כדין הועלתה לראשונה בבקשה זו ומעולם לא נטענה בבתי המשפט קמא, וכי המבקש אף הודה בפני בתי המשפט קמא כי ידע שנפסל לנהוג בתאריך זה. עוד מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי מכלול הראיות מלמד כי גזר הדין של חמש שנות הפסילה ניתן בשנת 1993. המבקש הודה בבתי המשפט קמא במיוחס לו בכתבי האישום, ועתה הוא מבקש לחזור בו מהודאתו, ללא מתן הסבר לשינויים שחלו בגרסאותיו על פני השנים, ומבלי שהציג ראיות אובייקטיביות שיתמכו בשינוי הגרסה.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. סעיף 31 (א) לחוק קובע:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים

אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

המבקש לא הוכיח כי בעניינו נתקיימה עילה מן העילות הקבועות בחוק. טענותיו של המבקש כי לא היה בסיס להרשעותיו של המבקש בנהיגה ללא רשיון ובנהיגה בזמן פסילה אינן אלא טענות בעלמא, אשר אין להן כל תמיכה או אחיזה בחומר הראיות שהציג המבקש. המבקש לא הצביע על ראיה מהותית שלא היתה בפני בית המשפט לתעבורה ואשר עשויה להוביל למסקנות אחרות מאלה של בית המשפט לתעבורה. כך, עיון בגליון ההרשעות של המבקש מוביל למסקנה כי העבירה שבגינה הורשע המבקש ביום 21.2.92 בנהיגה ללא רשיון בוצעה ביום 1.6.90, שעה שלא היה בידי המבקש רשיון נהיגה תקף. מכאן שהרשעתו בנהיגה ללא רשיון היתה כדין וכך גם יתר הרשעותיו בנהיגה בזמן פסילה הנגזרות מהרשעה זו. כך גם באשר לעונש הפסילה שהוטל על המבקש לתקופה של חמש שנים. עיון בחומר שבפני (גליון ההרשעות של המבקש והעתק גזר הדין) מוביל למסקנה כי גזר הדין ניתן ביום 16.2.93. המבקש לא הביא כל ראיה שיש בה לתמוך בטענתו כי המועד בו נפסל רשיונו היה ביום 16.2.92. מכאן שהרשעתו של המבקש בשנת 1997 בנהיגה בזמן פסילה היתה כדין. יתר על כן, המבקש הורשע בתיקים נשוא בקשה זו על-פי הודאתו. המבקש לא טען ולא הניח תשתית ראייתית המלמדת כי ההודאה ניתנה שלא כדין. המבקש אף לא הגיש ערעור על הרשעותיו בעבירות נשוא הבקשה ובכך הפכו הכרעות הדין שניתנו בעניינו לסופיות. מה שהחסיר המבקש בהימנעו מלערער על הכרעת הדין אין הוא יכול להשלים, כשמונה שנים לאחר מכן, בבקשה כי יתקיים בעניינו משפט חוזר. העובדה, כשלעצמה, כי המבקש טוען כי נגרם לו עוול אינה יכולה, בהעדר כל ביסוס חיצוני לטענתו, להצדיק קיומו של משפט חוזר (ראו: מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פד"י נא(4) 241, 251-250; מ"ח 4991/00 יעקב פינטל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)).

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית.