מ"ח 2165/09 יתר רחמים חדד נ. מדינת ישראל

מבקש 1 (להלן: המבקש), שהנו בעלים של מכון לבדיקת רכב, הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, ולמסקנה זו הצטרף, ברוב דעות, גם בית-המשפט המחוזי שדן בערעורו, בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. גם בית-משפט זה, בהידרשו לבקשה להתיר ערעור שני, לא ראה לשנות מן ההרשעה. על פי קביעותיהן של ערכאות קמא, שיתף המבקש פעולה, במספר הזדמנויות, עם סוחרי רכב אשר נהגו להונות את לקוחותיהם, כאשר העריך את שוויים של כלי-רכב באופן מוטה תוך העדפת עניינם של הסוחרים. בעקבות הרשעתו נדון המבקש לשישה חודשי מאסר על דרך של עבודות שירות, 12 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח.

למעלה משלוש שנים לאחר שהורשע העותר ונגזר דינו, עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, תוך שהוא מבסס את בקשתו על השנייה מבין העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. נטען, כי מדובר בראיה שאמנם היתה מצויה בידי באי כוחו, אולם לא נעשה בה שימוש והוא עצמו לא ידע על קיומה. נטען, כי עדים אשר זיהו את המבקש בבית-המשפט – ושעל בסיס עדותם נמצא חייב בדין, לא הצליחו לזהותו במהלך מסדר זיהוי שנערך בשלב החקירה. לשיטת המבקש, נודעת לראיה זו חשיבות רבה הואיל והיא מטילה ספק באמינות הזיהוי, ועל כן יש בה לתמוך בטענת חפותו.

המשיבה טוענת מנגד, כי לפי תקנה 4(א) לתקנות בתי-המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1947, יש להגיש בקשה למשפט חוזר תוך 90 ימים מהיוודע דבר קיומה של עילה לכך, והואיל והראיה אליה מתייחס המבקש הייתה מצויה בידיו עוד מראשית ההליכים, חלפה התקופה זו זה מכבר. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי ערכאות קמא לא ביססו את הרשעת המבקש רק על זיהויו בידי עדים, אלא גם על ראיות נוספות שהונחו בפני בית-המשפט. המשיבה מוסיפה, כי מסדר הזיהוי אליו מתייחס המבקש, ממילא לא היה הליך נדרש בנסיבות העניין. עוד סבורה המשיבה כי עיקר טענות המבקש מופנות כנגד ייצוגו בהליך הפלילי, אף שבאי-כוחו "הפכו כל אבן" בשאלת הזיהוי, וממילא לא ניתן להתייחס לטענה זו של המבקש בלא שתוגש לבית-המשפט תגובת סנגוריו דאז ל"מחדל" המיוחס להם.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, לא מצאתי כי הוכחה עילה לקיומו של משפט חוזר. הראיה עליה סומך העותר את ידיו, עמדה למבקש עוד בשלב הדיון בפני הערכאה הראשונה, ויש טעם לפגם בכך שרק עתה, שנים לאחר שהסתיים משפטו, וזמן רב לאחר חלוף תקופת 90 הימים הקבועה בתקנות, מצא לנכון לעשות בה שימוש. מעבר לכך, גם אם המבקש לא ידע על קיומה של הראיה – לא היה די בכך לקבל את בקשתו. השאלה של אמינות הזיהוי כבר הועלתה על ידו ונדונה בהרחבה הן בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי, והן בבקשה לרשות ערעור אותה הגיש לבית-משפט זה. טענותיו של המבקש נדחו כולן לאחר שלא נמצא מקום להטיל דופי בקביעת הערכאה הראשונה באשר לאמינות העדים אשר זיהו אותו. עוד מעלה העיון באותן הכרעות, כי הרשעת המבקש לא נסמכה על הזיהוי שנערך לו בבית-המשפט בלבד, אלא בעיקר על חוות-הדעת המוטות, פרי עטו, שהוצגו לבית-המשפט, וכן על שיטת הביצוע הדומה של המעשים בהם הואשם.

נוכח האמור, דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה.