מ"ח 2310/08 רנטו סבן נ. מדינת ישראל

ההליך של משפט חוזר לא נועד לספק אכסניה נוספת, רביעית במספר, לבחינתו המחודשת של חומר הראיות אשר שימש בסיס להרשעתו של נידון. המבקש לשכנע בדבר הצידוק שבקיומו של משפט חוזר, נדרש להראות כי ענינו בא בגדרן של אחת מארבע העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאמור, כי ראיות או נסיבות חדשות מטילות ספק בנכונות ההרשעה או שבמבט-על מתגלה כי בהליכים שקוימו נגרם לנידון עיוות דין.

הטענות שבפי המבקש – שהורשע בלקיחת שוחד, מרמה, הפרת אמונים, שיבוש מהלכי משפט ועושק, אינן מקימות אף לא אחת מן העילות שבדין. טענתו הראשונה היא כי הופלל, כביכול, בידי גורמים בעלי השפעה במשרד העבודה, רק בשל כך שמילא את תפקידו כמפקח ממשלתי על העסקת מהגרי עבודה בנאמנות, ותוך מה שהוא מכנה "רדיפת צדק ללא פשרות" (עמ' 2 לבקשה). עוד טוען המבקש, כי עֵד תביעה מרכזי במשפטו התוודה לא מכבר באוזניו כי שיקר בעדותו. טענות אלו לא יוכלו להישמע מן הטעם שהן נטענו בעלמא, והמבקש לא הציג ולו בדל ראיה לתמיכה בהן. בהמשך, מלין המבקש על מחדלים שכנטען נפלו בחקירתו, ועל כך שהודיתו במיוחס לו בגדרו של הסדר טיעון, ניתנה מבלי דעת ושלא מרצון. טענות אלו נבחנו, ושבו ונבחנו, בהליכים השונים שקדמו לבקשה זו ולא נמצא בהן ממש. ממסקנה זו איני רואה מקום לשנות. אדרבא, לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, שוכנעתי כי המבקש לא הצליח להוכיח קיומה ולו של אחת מן העילות לקיומו של משפט חוזר, ועל כן אין בידי להושיט לו סעד.

הבקשה נדחית.