מ"ח 2396/98 בסאת טביליה נ. מדינת ישראל

בקשה לקיום משפט חוזר.

1.בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא ג. גלעדי והשופטים צ. סגל ונ. הנדל) הרשיע את המבקש (ביום 24.9.96) בעבירות של הסתננות מזויינת (עבירה לפי סעיף 4 (סיפא) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד1954-) ונסיון לרצח (עבירה לפי סעיף 305 (1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-). על המבקש נגזר מאסר בפועל לתקופה של שמונה עשרה שנים. המבקש לא ערער על פסק הדין ועל גזר הדין.

2.בבקשה שבפני אין המבקש חולק על כך שהסתנן מירדן לשטח ישראל כשהוא חמוש באקדח וכי עשה שימוש באקדח, אך הוא טוען, כי לא ניסה לפגוע באיש באקדחו, אלא ירה בכוונה להיעצר - ולא להמית. עוד טוען המבקש, כי נוכח כריתתו של הסכם שלום עם ירדן ונוכח שינויים במצבו האישי, מצא לנכון לפנות בבקשה לקיום משפט חוזר.

3.היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפני, בהתאם להוראות תקנה 2 לתקנות סדרי הדין במשפט חוזר, התשי"ז1957-, מתנגד לעריכת משפט חוזר. לטענתו, אין המבקש מצביע על קיומה של עילה מן העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, אין הוא מצביע על קיום ראיות שיש בהן לשנות את תוצאות המשפט לטובתו ואין בקשתו מעוררת חשש של ממש כי נגרם לו עיוות דין. היועץ המשפטי לממשלה מציין, כי טענות המבקש, הן באשר לכוונה שבבסיס מעשיו והן באשר למצבו האישי, הובאו בפני בית המשפט המחוזי, נשקלו ונדחו לגופן, על בסיס נימוקים כבדי משקל.

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שבפני החלטתי לדחות את הבקשה. לא מצאתי בטענות המבקש כל בסיס לקיומה של עילה מן העילות הקבועות בדין לקיומו של משפט חוזר. סעיף 31 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע:

"31. (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון

או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

טענות המבקש אינן באות בגדרו של הסעיף. המבקש היה מיוצג במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי. טענותיו באשר לכוונתו ולמעשיו הועלו על-ידו בבית המשפט המחוזי ונדחו לגופן. טענותיו באשר למצבו האישי נבחנו אף הן. אין בחזרה על טענות אלו כיום בכדי להביא לשינויים של פסק הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו או להצביע על עיוות דין שחל בעניינו של המבקש. גם טענותיו של המבקש בדבר השינויים במצב המדיני ובמצבו האישי אינן מהוות עילה לקיום משפט חוזר, מה גם שהעבירות המיוחסות לו נעברו לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן.

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית איפוא.