מ"ח 2655/10 אברהם לב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר בעניינו של המבקש לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים א' אמינוף, ז' הווארי ונ' מוניץ) בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, תקיפה לשם ביצוע פשע, כליאת שווא, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות ועבירות תעבורה הכרוכות במעשיו. העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המבקש הוחמר על ידי בית המשפט העליון במסגרת ערעור שהגישה המשיבה על קולת העונש.

השתלשלות ההליכים

1.

על פי כתב האישום, בבוקר יום ה-24.01.02, כשהייתה המתלוננת בת 9 שנים ובדרכה לבית הספר, חטף אותה המבקש בכוח ובניגוד לרצונה לתוך רכבו. בעת הנסיעה, שבה וביקשה המתלוננת כי המבקש יניח לה, אך זה לא נענה לתחנוניה והורה לה לשתוק. המבקש הסיע את המתלוננת לביתו, הכניסה בכוח לדירתו ונעל את הדלת אחריו, תוך שהוא מאיים עליה כי אם תספר על מעשיו להוריה, יהרוג אותה וישבור את רגליה. לאחר מכן, הפשיט את המתלוננת בכוח, נגע בחלקי גופה, החדיר אצבעותיו לאיבר-מינה, ובהמשך השכיבה על רצפת החדר, פיסק רגליה בחוזקה והחדיר את איבר-מינו אל תוך איבר-מינה. לאורך כל האירוע, הייתה המתלוננת נתונה בסערת רגשות ורעדה בכל גופה. לאחר שביצע המבקש את זממו במתלוננת, אפשר לה להתלבש ולצאת את הבית. יצוין, כי כתב האישום תוקן באישור בית המשפט, כך שנוספו נגד המבקש גם עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה בר-תוקף ונהיגה ללא פוליסת ביטוח תקפה.

2.

בעת הדיונים בבית המשפט המחוזי נחשף המותב להרשעתו הקודמת של המבקש בעבירת מין בקטינה, אולם החליט שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המבקש. על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט העליון, שדחה את הערעור (ע"פ 4199/02 לב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.02)), בקובעו כי המידע נחשף בצורה לגיטימית במסגרת בקשת התביעה להוכיח מעשים דומים, וכי אין בכך כדי להשפיע על ניהול משפטו של המבקש.

3.

בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: שתי עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק ); במספר עבירות של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 348(ב) לחוק; חטיפה לשם חבלה או עבירת מין לפי סעיף 374 לחוק; תקיפה לשם ביצוע פשע לפי סעיף 381(א)(2) לחוק; כליאת שווא לפי סעיף 377 רישא לחוק; והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 245(ב) לחוק. בנוסף, הורשע המבקש במספר עבירות תעבורה שבוצעו במהלך מסכת מעשיו. הכרעת הדין התבססה בעיקרה על עדותה של חוקרת הילדים אשר חקרה את המתלוננת, על קלטות הוידאו המתעדות את חקירת המתלוננת ועל חוות-הדעת הרפואית של מנהל המכון לרפואה משפטית. יצוין, כי המבקש סירב להשיב לכתב האישום ונמנע מלהעיד. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש 14 שנות מאסר בפועל, ובנוסף, הופעל עונש מאסר על תנאי של שנה, שהוטל על המבקש בתיק קודם. כמו כן, הוטלו על המבקש 3 שנות מאסר על תנאי, הוא נפסל מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו למשך שנתיים מתום מאסרו וחויב בפיצויה של המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח.

4.

המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון ואילו המדינה ערערה על קולת העונש (ע"פ 10968/03 לב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.8.04)). בית המשפט העליון (כב' השופטים ד' ביניש (כתוארה אז), מ' נאור וי' עדיאל) דחה את ערעורו של המבקש, תוך שקבע כי הראיות אשר היו בפני בית המשפט קמא הן בעלות עוצמה משכנעת שאינה מותירה ספק ביחס לאשמת המבקש, וכי יש בהן סיוע למכביר התומך בעדותה של המתלוננת. במקביל, קיבל בית המשפט את ערעור המדינה מאחר שלא מצא ממש בשיקולים שציין בית המשפט המחוזי לקולת המבקש ותוך שהדגיש את האכזריות הרבה שבמעשיו ואת הצורך למצות עימו את הדין. לפיכך העמיד את עונשו של המבקש על 20 שנות מאסר בפועל, שירוצו בחופף עם שנת המאסר על תנאי, שהופעלה מכוח תיק קודם. יתר רכיבי גזר הדין נותרו ללא שינוי.

5.

בהמשך, הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר לבית המשפט העליון, שנדחתה על ידי כב' השופט א' א' לוי (מ"ח 1538/05 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 17.7.05)), מן הטעם שאין בבקשתו כדי לבסס אף אחת מן העילות שבסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. בפרט התייחס בית המשפט לטענת המבקש לפיה היה על הרכב בית המשפט המחוזי לפסול את עצמו מלדון בעניין לאור חשיפתו להרשעה קודמת של המבקש. כב' השופט א' א' לוי קבע כי משלא שוכנע שבית המשפט חרץ את דינו של המבקש על יסוד דעה מוקדמת, לא היה בסירוב המותב לפסול את עצמו משום גרימת עיוות דין.

הבקשה למשפט חוזר

6.

בבקשה דנן טוען המבקש כי יש לערוך משפט חוזר בעניינו. המבקש אינו מפנה לעילה מסוימת המנויה בסעיף 31 לחוק בתי המשפט, שבגינה זכאי הוא למשפט חוזר, אך טוען כי לא הוצגו בפני בית המשפט ראיות ממשיות לקיום מגע מיני בינו לבין המתלוננת, משלא נמצאו באיבר-מינה חבלות או ממצאים המעידים על קיום מגע מיני, מלבד אדמומיות שגרתית. בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי נחשף בתחילת הדיונים לעובדה שהמבקש הורשע בעברו בביצוע מעשים מגונים בקטינה וריצה עונש מאסר, ולפיכך חדלו שופטי ההרכב להיות אובייקטיביים. המבקש מוסיף וטוען כי בית המשפט טעה בדחותו את עדותו של בעל הרכב, באמצעותו נחטפה לכאורה המתלוננת, לפיה השתמש ביום האירוע ברכבו. לבסוף, טוען המבקש כי נפלו פגמים מספר בחקירת המתלוננת על ידי חוקרת הילדים. כך, למשל, תיעוד החקירה באמצעות מצלמת הוידאו הופסק כמה פעמים על ידי החוקרת, ובכך נפגעה מהימנות עדותה של המתלוננת.

7.

יצוין כי לאחר שהוגשה הבקשה דנן, הגיש המבקש בקשה למנות לו כסנגורית את אחת מעורכות הדין שייצגו אותו בערכאה הדיונית. מתגובת הסנגוריה לבקשה זו עלה כי הגם שעורכת הדין כבר אינה מועסקת על ידי הסנגוריה הציבורית בנצרת, היא נתנה את הסכמתה לייצגו בהליך שלפניי. עם זאת, ביום 11.5.11 הודיעה עורכת הדין כי היות שלא יעלה בידיה להגיש השלמת טיעון מטעמה במועד שנקבע על ידי בית המשפט, הודיע לה המבקש כי הוא מוותר על ייצוגה בשלב זה והוא מבקש שבקשתו תוכרע על סמך הבקשה שנמסרה על ידו.

8.

המשיבה סבורה כי הבקשה אינה מעלה עילה לעריכת משפט חוזר ועל כן יש לדחותה. לשיטתה, המבקש אינו מצביע בבקשתו על ראיה או עובדה חדשה שיש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו, כמו גם על נימוק ממשי לקיומו של חשש לעיוות דין. כמו כן,

נטען כי הטענות שמעלה המבקש בבקשה זו הועלו בערעורו לבית המשפט העליון ובבקשה הראשונה למשפט חוזר – ונדחו, ולכן אין מקום להידרש להן פעם נוספת באפיק המשפט החוזר. כך למשל, נתנו הערכאות השונות את דעתן לטענות המבקש בדבר אופן חקירת המתלוננת וקבעו כי הדברים שנשמעו מפי המתלוננת היו אותנטיים ולא הוכתבו על ידי חוקרת הילדים. כמו כן, נקבע כי להפסקות בתיעוד החקירה ניתן מענה מתקבל על הדעת מפי חוקרת הילדים והשוטר שהיה ממונה על החקירה.

יצוין כי לבקשתו של המבקש שלעיל למינוי סנגורית, צורפה תגובת המבקש לתגובת המשיבה לבקשה למשפט חוזר. בתגובתו חזר המבקש על הטענות שהעלה בבקשה המקורית ולכן איני רואה מקום לפרטן

דיון והכרעה

9.

עיינתי בבקשה ונחה דעתי כי דינה להידחות. לא עלה בידי המבקש לשכנע כי מתקיימת אחת מן העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. המבקש לא הצביע על ראיות או עובדות נוספות שיש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו, כנדרש בסעיף 31(א)(2), כן גם לא הוכיח כי קם חשש של ממש לעיוות דין בעניינו, כאמור בסעיף 31(א)(4). יתר העילות שבסעיף 31(א) אינן רלוונטיות במקרה שלפנינו .

הטענות שבפי המבקש מכוונות נגד ממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה הדיונית. טענות אלה, בהן נוטה ערכאת הערעור שלא להתערב, בוודאי שאינן מתאימות להישמע במסגרת הליך של משפט חוזר, שאינו משמש כערעור נוסף ( מ"ח 6731/96

ברנס

נ '

מדינת ישראל , פ"ד נא (4) 241, 250 (1997); מ"ח 8925/00 ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פס' 4 (טרם פורסמה, 14.12.00 )). יתרה מזאת, טענות המבקש נדונו בהרחבה בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור ונדחו בפסקי דין מנומקים ומבוססים, כמו גם בהחלטתו של בית משפט זה במסגרת בקשתו הקודמת של המבקש למשפט חוזר. הבקשה דנן אינה מכילה כל טענה חדשה שלא זכתה לליבון בערכאה הדיונית ואחר כך בערעור לבית משפט זה וכל עילה שלא הועלתה בבקשה הקודמת למשפט חוזר. די בטעמים אלה, בנסיבות העניין, כדי לדחות את בקשתו של המבקש.

למעלה מן הצורך אציין, כי גם לגופו של עניין אין ממש בטענות המבקש. כך, לדוגמה, בפני בית המשפט הובאו ממצאים רפואיים אשר מתיישבים עם גרסת המתלוננת, וביניהם חוות-דעתו של מנהל המכון לרפואה משפטית, אשר קבעה כי ממצאי בדיקת המתלוננת עולים בקנה אחד עם עיקר תלונתה. מכאן, שטענת המבקש כי אין כל תימוכין לקיום מגע מיני בינו לבין המתלוננת אין לה על מה שתישען. גם הטענה כי אין בנמצא ראיות לביצוע החטיפה על ידי המבקש באמצעות הרכב המסוים שבו נחטפה אינה מחזיקה מים. עדותו של בעל הרכב, שהיה אבי ארוסתו של המבקש באותה עת, לא הייתה עקבית כשנשאל בדבר שימושו שלו ברכב ביום האירוע, והוא אף מסר מידע שחיזק את עדותה של המתלוננת. לבסוף, לא השתכנעתי כי שופטי בית המשפט המחוזי הכריעו את דינו של המבקש על בסיס שיקולים זרים, וזאת, בין היתר, לנוכח התשתית הראייתית המוצקה שהוצגה נגד המבקש, הקושרת אותו בבירור לעבירות שיוחסו לו.

מהאמור לעיל עולה כי לא הוכחה בפנינו אף לא אחת מהעילות המצדיקות עריכתו של משפט חוזר.

הבקשה, אפוא, נדחית.