מ"ח 2679/19יחזקאל נורי נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפני בקשה למשפט חוזר. המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירת תעבורה, ונקנס בסכום של אלף ש"ח. בחלוף כמה חודשים הגיש לבית משפט השלום לתעבורה בקשה לחזרה מהודאה, בטענה שהובטח לו בטרם הודה כי סעיף העבירה בכתב האישום יומר לסעיף מקל יותר. הבקשה נדחתה, כאשר בית המשפט מותיר בצריך עיון את סוגיית הסמכות לדון בבקשה, ומבהיר כי בכל מקרה למבקש הובהר היטב במהלך הדיון – בעל פה ובכתב – כי במסגרת ההסדר עמו סעיף האישום לא ישתנה, כפי שנכתב גם בפרוטוקול הדיון. מכאן הבקשה למשפט חוזר, בה שב המבקש על הטענה כי הובטח לו שסעיף האישום ישונה, וכי לא הבין את שנאמר לו במהלך הדיון.

2.

דין הבקשה להידחות. מפרוטוקול הדיון עולה בבירור כי המבקש הודה במיוחס לו בכתב האישום בטרם הכרעת הדין. גם בהכרעת הדין עצמה נאמר במפורש כי הוא מורשע במיוחס לו בכתב האישום. במסגרת הטיעונים לעונש הובהר פעם נוסף כי "סעיף העבירה כפי שהוא". המבקש הודה כי פרוטוקול הדיון מדויק, אלא שלטענתו לא הבין את שהובהר לו. אף לא הוסבר מדוע העלה המבקש את הטענה בחלוף כארבעה חודשים מיום מתן גזר הדין, מעבר לטענה שבמועד זה שכר בא כוח חדש, ומדוע הגיש את הבקשה הנוכחית למשפט חוזר למעלה מחצי שנה לאחר מועד זה. לא למותר לציין בהקשר זה את לשון תקנה 4 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, שכותרתה "מועד הגשת הבקשה":

(א) בקשה תוגש תוך תשעים יום מן היום בו נודע למבקש על קיום אחת העילות האמורות בסעיף 9(א) לחוק.

(ב) היה נשיא בית המשפט העליון סבור, כי איחור בהגשת הבקשה נגרם שלא באשמתו או ברשלנותו של המבקש, רשאי הוא להיזקק לבקשה אף אם הוגשה לאחר תום המועד האמור בתקנת משנה (א).

כאמור, מועד הגשת הבקשה למשפט חוזר כלל לא זכה להתייחסות בבקשה.

3.

סוף דבר, ובמכלול הנסיבות, לא עולה כי נגרם למבקש עיוות דין כפי שטען. הבקשה נדחית ללא צורך בתגובה.