מ"ח 2948/11יבגני מונדרוס נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר בעניינו של המבקש לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות פציעה ותקיפה בנסיבות מחמירות והושתו עליו 9 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס כספי.

השתלשלות ההליכים

1.

המבקש הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן, שהוגש לבית משפט השלום בפתח תקווה, בעבירות פציעה כשהעבריין מזוין, לפי סעיף 334 וסעיף 335(א)(1)+(2) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ועבירה של תקיפה על ידי שניים או יותר, לפי סעיף 382(א) ו-379 לחוק. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בעקבות סכסוך מוקדם עם בעלי מועדון לילה לאופנוענים בפתח תקווה, הגיעו ביום 1.10.08 המבקש ושניים נוספים (להלן: נאשם 1 ונאשם 2 ) למועדון, ובמהלך שהותם בו, תקפו והכו באמצעות אלות ומקלות עץ, יחד עם כ-30 אחרים, שלושה מתלוננים אשר בילו אותה עת במועדון, וגרמו לפציעתם.

2.

על אף הודאתם של המבקש ונאשם נוסף בכתב האישום המתוקן, נותרה בין הצדדים מחלוקת לעניין אופן הגעת המבקש למקום התגרה, ונקבע כי שאלה זו תילקח בחשבון בעת גזירת הדין. בנימוקיי גזר הדין, דחה בית המשפט (כבוד השופטת ל' לבאון) את טענת המבקש כי הגיע בגפו למועדון וכי לא ידע על התקיפה המתוכננת, וקבע

כי:

"יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי הנאשמים 2 ו-3 נקלעו לאירוע בעל כורכם; הימצאותם בחברת חבריהם שהכירו, ולקיחת חלק באלימות, מצביעה על קשר לא מקרי לאירוע; האלימות בה הודו ואותו ביצעו בצוותא, בנשק קר, ובחבורה כלפי שלושה קורבנות שונים, מצדיקה ענישה מחמירה" (עמ' 42 לגזר הדין).

לפיכך, השית בית המשפט על המבקש 9 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים ופיצוי לשלושת המתלוננים, בציינו כי אין בשיקולים לקולא העומדים לזכות המבקש, וביניהם התסקיר החיובי שהוגש בעניינו ונסיבותיו האישיות, כדי לוותר על הטלת עונש מאסר בפועל.

3.

המבקש ושותפיו למעשה ערערו על גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים ר' לורך, ז' בוסתן, צ' דותן), אשר דחה את ערעורו של המבקש ושל נאשם 2, וקיבל בחלקו את ערעורו של נאשם 1 ביום 24.1.11. לצד דחיית הערעור, עיכב בית המשפט את ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש עד ליום 17.4.11, וקבע כי עד אז יוסיף לשהות בתנאי מעצר הבית בהם שהה.

הבקשה למשפט חוזר

4.

ביום 13.4.11 הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה לעריכת משפט חוזר. בבקשה טוען בא כוח המבקש כי הקשיים בתשתית הראייתית בתיק וכן נסיבות מתן ההודאה, מצדיקים את קבלת הבקשה, מאחר שאלו מעלים חשש שבהרשעת המבקש נגרם עיוות דין, כמשמעו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. באשר לתשתית הראייתית, נטען כי מלבד תפיסת המבקש במקום האירוע, כשבידו אלה, אין כל עדות או ראייה הקושרת אותו לאירוע התקיפה עצמו. באשר להודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, נטען כי קיימות סתירות בין ההודאה לבין התייחסותו להתרחשות בפני שירות המבחן ובפני בית המשפט שגזר את דינו, מה שמעיד לשיטת בא כוחו כי הודאתו ניתנה תחת לחץ ומבלי שהמבקש הבינה על בורייה. לעמדתו, בנסיבות בהן התשתית הראייתית לא נבחנה על ידי מותב שיפוטי, משום שהמבקש הודה במיוחס לו, וכן בנסיבות בהן בית המשפט לא השית ליבו לסתירות העולות לטענתו מן ההודאה, קיים חשש כי המבקש הורשע למרות היותו חף מפשע.

5.

לבקשה לעריכת משפט חוזר, צורפה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אותו עתיד המבקש להתחיל לרצות ביום 17.4.11. כעולה מן הבקשה, בא כוח המבקש סבור כי סיכויי קבלת הבקשה למשפט חוזר גבוהים, וכן כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ומשכך הוא עותר להורות על עיכוב ביצוע רכיב המאסר בפועל, שנגזר על המבקש, וזאת עד להכרעה בבקשה למשפט חוזר.

דיון והכרעה

6.

עיינתי בבקשה לעריכת משפט חוזר והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. ביסודו של סעיף 31 לחוק בתי המשפט, המציב את המסגרת לעריכת משפט חוזר, מונחות שתי תכליות – מחד, גילוי האמת, והבטחת מנגנון המאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם ומאידך, עקרון סופיות הדיון, שחשיבותו נעוצה ביעילות המערכת השיפוטית ובוודאות המשפטית שהוא מקנה לבעלי הדין, שכבר זכו ליומם בבית המשפט ומיצו את ההליכים המשפטיים העומדים לרשותם ( מ"ח 7929/96 כוזלי

נ' מדינת ישראל פ"ד נג(1) 529, 559 (1999)) . באיזון בין שתי התכליות הללו, יש ליתן לסעיף זה פרשנות מצמצמת, שכן "משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל. משפט חוזר אינו ערעור נוסף" ( שם , בעמ' 560).

7.

בא כוח המבקש טוען כי במקרה דנן מתקיימת עילה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, לפיו "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". הכלל הוא כי בקשה בעילה זו, תתקבל רק מקום בו נפלו בהכרעה פגמים חמורים ומהותיים, היורדים לשורש העניין, עד כי יש חשש שפגמים אלו יביאו להרשעת שווא של המבקש ( מ''ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה

( לא פורסם, 17.10.04)) . הגם שעילה זו הינה "עילת סל", המאפשרת להורות על עריכת משפט חוזר מקום בו עניינו של המבקש אינו נופל בגדר החריגים האחרים המנויים בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, אינני סבורה כי עניינו של המבקש נכנס אף בגדרה (מ"ח 4365/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם, 28.6.2006); מ"ח 5760/09 ליסר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.11.09)).

כאמור, טענת המבקש לעיוות דין נסמכת על שני אדנים: האחד, כי הראיות והעדויות, שלא נבחנו לדבריו על ידי בית המשפט, אינן מוכיחות את אשמת המבקש, והשני, כי קיימות סתירות בין ההודאה לבין הצהרותיו המאוחרות של המבקש, המקימות יסוד להניח שהודאתו הייתה הודאת שווא. אינני מוצאת ממש בטענות אלה. כעולה מפרוטוקול הכרעת הדין, הנקודה היחידה שהייתה במחלוקת בהסדר הטיעון נגעה לסיבת הגעת המבקש למקום התגרה, ולא לעצם השתתפותו בה. אף בשלב הדיון בגזר הדין, שהתקיים לאחר חלוף פרק זמן מסויים מהכרעת הדין, לא עלתה כל טענה בדבר סתירות בין הראיות להודאת המבקש, או בדבר החשש להודאת שווא בהסדר הטיעון. לא כל שכן, המבקש לא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על עצם הרשעתו בביצוע העבירות, אלא רק על חומרת גזר הדין. גם בפסק הדין בערעור עולה כי המבקש לא העלה כל חשש כי הודאתו הייתה הודאת שווא, המקימה חשש להרשעת אדם חף מפשע. הנה כי כן, לאורך כל ההליכים המשפטיים, החל מהכרעת הדין בבית משפט השלום וכלה בדיון בערעור בפני בית המשפט קמא, במוקד טענותיו של המבקש עמדו הנסיבות המקלות אותן ביקש לזקוף לטובתו ובקשתו כי תאומץ המלצתו החיובית של שירות המבחן, כי לא ייאסר בפועל. ניתן אך לתמוהה הכיצד לא העלה המבקש, ולו ברמז, את טענותיו החמורות לעיוות דין, שהועלו לפני, בפני הערכאות שדנו בעניינו ובפרט בפני ערכאת הערעור, שדנה בעניינו אך לפני זמן קצר. מסקנתי היא, אפוא, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח שנפלו בהכרעה בעניינו פגמים מהותיים ושורשיים, המקימים חשש לעיוות דין ולהרשעת אדם חף מפשע, או כי התקיימה כל עילה אחרת, המצדיקה עריכת משפט חוזר.

אשר על כן, הבקשה למשפט חוזר נדחית. משכך, התייתר הצורך לדון בבקשת עיכוב ביצוע עונש המאסר. המבקש יתייצב במזכירות בית משפט המחוזי מרכז לריצוי עונש המאסר שהוטל עליו, ביום 17.4.11 בשעה 12:00, לפי הקבוע בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.1.11.