מ"ח 3155/07 ליודמילה מינין נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

נגד המבקשת – אחות במקצועה – הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום בו יוחסו לה מספר עבירות. על-פי האישום הראשון, ניסתה המבקשת בשנת 2001 לרצוח את בעלה עת הזריקה לו 5-6 אמפולות של חומר הקרוי "קורגליקון" (להלן: "החומר"). בעקבות זריקה זו, שנעשתה באמתלה כי מדובר בויטמינים לטיפול באלרגיות, חש הבעל ברע, אולם מאחר ובתם של בני-הזוג היתה אותה שעה בבית, נאלצה המבקשת להזעיק עזרה רפואית וכך ניצלו חייו של הבעל. על-פי האישום השני, ניסתה המבקשת בשנת 2003, בשנית, לגרום למותו של בעלה. הפעם היא הופנתה על-ידי מכר לסוכן סמוי אשר התחזה לרוצח שכיר. המבקשת, שהתוודתה בפני הסוכן על הניסיון הכושל הראשון, ביקשה ממנו לגרום למותו של בעלה, ולשם כך מסרה לו כמות נוספת של החומר.

2.

בית-המשפט המחוזי בחיפה ( הנשיא מ' לינדנשטראוס, השופט ש' ברלינר, השופט י' גריל ) הרשיע את המבקשת בעבירות של ניסיון לרצח, שידול לרצח וניסיון לקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיפים 305, 33(1) בשילוב עם 300(א)(2) ו-499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהכרעתו, נסמך בית-המשפט בעיקר על הודאתה של המבקשת במשטרה, עדותו של הסוכן הסמוי והיחסים העכורים ששררו בין בני-הזוג. בית-המשפט דחה את גרסת המבקשת לפיה הזריקה לבעלה מינון נמוך מהחומר, במטרה לטפל בו. כמו-כן, נדחו טענותיה באשר לאישום השני, לפיהן נפקד ממעשיה היסוד הנפשי הדרוש להרשעה, וכי עומדת לה הגנה של "פטור עקב חרטה", הואיל ועל ידי אי-תשלום המקדמה לסוכן היא סיכלה את הרצח. בעקבות הרשעתה, נגזרו למבקשת 12 שנות מאסר ושלוש שנים נוספות על-תנאי.

3.

המבקשת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-משפט זה, וחזרה על טענתה כי היא זכאית להגנה של "פטור עקב חרטה" בגין האישום השני. בנוסף, טענה כי היא זכאית לאותה הגנה גם ביחס לאישום הראשון, הואיל והזמינה אמבולנס ובכך מנעה את מותו של הבעל. עוד טענה המבקשת, כי הודחה בידי המכר שקישר בינה לבין הסוכן הסמוי לבצע את העבירות. טענות אלו, כמו-גם טענותיה נגד העונש, נדחו על-ידי בית-המשפט העליון ( הנשיא א' ברק, השופטת ד' ביניש, השופט א' ריבלין ).

4.

עתה, כשנתיים לאחר מתן פסק-הדין בערעור, עותרת המבקשת להורות על קיומו של משפט חוזר. בקשה זו נומקה בעילות הקבועות בסעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התמש"ד-1984, היינו, "ראייה חדשה העשויה לשנות את תוצאות המשפט", ו"חשש של ממש כי בהרשעה נגרם עיוות-דין". המבקשת מפנה לחוות-דעת של מומחה לפיה קיים ספק אם החומר אותו הזריקה לבעלה הוא מסוג "קורגליקון", שכן "[ה]הרעה במצב [ הבעל ] [...] אינה קשורה למנת יתר של קורגליקון" (עמוד 5 לחוות-הדעת). בהקשר זה צירפה המבקשת לקט כתבות בהן דווח על כמות גבוהה יחסית של תרופות מזויפות בשוק התרופות ברוסיה, שם נרכש החומר. כמו-כן, מלינה המבקשת על כך שטיב החומר מעולם לא נבדק, וגם לבעלה לא נערכו בשעתו בדיקות, וממילא לא ניתן לקבוע כי מעשיה גרמו לו נזק. עוד טוענת המבקשת, כי אף אם מסרה לסוכן הסמוי אמפולות של "קורגליקון", בחינת הראיות מגלה כי אותה עת פג תוקפו, ומשכך לא היה בכוחו לשמש לרצח. לבסוף, מעלה המבקשת בשולי בקשתה, טענות נוספות נגד המניע שנטען כי היה לה להרוג את בעלה, וביחס לאמינות הודייתה במשטרה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובתגובת המשיב לה, נחה דעתי כי דינה להידחות. כידוע, עריכתו של משפט חוזר איננו הכלל, אלא החריג, שכן בשלב מתקדם זה של ההליכים ניתן משקל רב עד למאוד לעקרון סופיות הדיון באיזון בינו לבין השאיפה לחקר האמת ועשיית צדק (ראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נג(1) 529 ). משכך, נקבע כי משעניינו של נידון הוכרע והפך חלוט, אין להורות על קיומו של משפט חוזר רק כדי לאפשר לו לעתור לליבון עניינו מחדש, אלא אם קמה אחת מן העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

סעיף 31(א)(2) קובע כי ניתן להורות על קיומו של משפט חוזר אם:

"הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".

הראיה החדשה אותה מציגה המבקשת, אינה בבחינת ראיה המקימה עילה לקיומו של משפט חוזר. אף אם אקבל את השקפתה של המבקשת המתבססת על חוות-הדעת שהציגה, אין בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט. אין כל נפקות לשאלה אם הזריקה המבקשת לבעלה את החומר "קורגליקון" או חומר אחר, מזיק פחות, כמו גם שאין נפקה מינה, אם המבקשת מסרה חומר שאינו מזיק לסוכן הסמוי. כידוע, האחריות הפלילית מתגבשת גם מקום בו מדובר בניסיון בלתי צליח, ובלבד שהמבצע לא היה מודע לעניין אחרון זה (" לעניין ניסיון, אין נפקה מינה אם עשיית העבירה לא היתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו ", ראו סעיף 26 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). המבקשת לא היתה מודעת – בעת הרלוונטית – לפגם כלשהו בחומר, וממילא לא נטענה טענה מסוג זה, ועל כן במעשיה היא התכוונה גם התכוונה לגרום למותו של הבעל.

יתר טענותיה של המבקשת, הן "טענות ערעוריות" מובהקות, וככאלו אין מקום לברר אותן במסגרת משפט חוזר, ומשכך דינן להידחות. כאלו הן הטענות בדבר המניע לביצוע המעשים ומהימנות ההודיה שמסרה המבקשת בחקירה. בית-המשפט המחוזי, וכמוהו בית-משפט שלערעור, התייחסו לטענות אלה לפני ולפנים, ולא מצאו בהן מאום. כך, למשל, לגבי ההודיה נמצא כי "הדברים שאמרה בחקירתה במשטרה [...] נראים אמינים ואמיתיים" (עמוד 6 להכרעת-הדין), ולגבי המניע נקבע כי "יחסיהם העכורים של בני הזוג הם שהביאו את הנאשמת לנסות לרצוח את המתלונן" (עמוד 5 להכרעת-הדין).

לא נמצאה לי, אפוא, כל עילה – מבין אלו המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט, להורות על קיומו של משפט חוזר, ומטעם זה אני מחליט לדחות את הבקשה.