מ"ח 3295/06 ישראל טוויטו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לקיומו של משפט חוזר, בעקבות הרשעתו של המבקש על-ידי בית משפט השלום בתל-אביב יפו בעבירה של גניבה.

1.

נגד המבקש ואחר, עופר פרידמן (להלן: פרידמן ), הוגש כתב-אישום לבית משפט השלום בתל-אביב יפו, המייחס להם עבירת גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ). על-פי עובדות כתב האישום, ביום 12.9.00 גנבו השניים שתי מברגות חשמליות וזוג נעלי בית מחנות בבני ברק (להלן: החנות ). לגרסת התביעה, בעת שיצא המבקש מהחנות, נתבקש על-ידי השומר להציג חשבונית עבור הפריטים שבעגלתו. מבדיקת החשבונית התגלה כי מברגה ונעלי בית, אשר היו מצויים בעגלתו, אינם מופיעים בחשבונית הקנייה. בתגובה צעק המבקש "זה לא שלי" והשליך את הרכוש מתוך העגלה. בשלב זה, על-פי הנטען, הגיע פרידמן מתוך החנות, אמר כי הפריטים הללו שלו וכי יש לו חשבונית המאשרת כי שילם עבורם, נטל את הפריטים, ונעלם.

2.

פרידמן הודה במיוחס לו והורשע, ודינו נגזר לשלושה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 300 ₪. לעומתו, כפר המבקש במיוחס לו, וביום 6.1.04, לאחר תום שמיעת ההוכחות, הורשע אף הוא בכל אשר יוחס לו בכתב האישום. בית משפט השלום (השופטת ג' רביד ) קבע כי במצב דברים שבו נמצא המבקש מחזיק ברכוש לא לו, זמן קצר לאחר שניטל מבעליו, מתקיימת חזקה עובדתית שהוא זה שגנב את הרכוש. במקרה כזה, כך נקבע, עליו הנטל לשכנע בנכונות טענתו כי מדובר ברכוש שנגנב ללא ידיעתו וללא הסכמתו. לאחר בחינת מכלול הראיות ושקילת הסבריו של המבקש, הגיע בית משפט השלום למסקנה כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו, וכי יש בראיות שהגישה המדינה, ובראשן הגרסה שמסר פרידמן בבית המשפט, ואשר נמצאה מהימנה, כדי לשכנע באשמתו. בהכרעת דינו התייחס בית המשפט גם לכך שהמבקש לא נכח בעת חקירתו של פרידמן, היות שלא התייצב למשפטו, ושפרידמן לא נחקר על-ידו בחקירה נגדית. בהקשר זה ציין בית המשפט כי כאשר הובא המבקש לבית המשפט מכוח צו הבאה, הוסבר לו כי פרידמן העיד בהעדרו, וכי הוא רשאי לעיין בפרוטוקול ולבקש לזמן את פרידמן לעדות נוספת על-מנת לחוקרו בחקירה נגדית. אף על פי כן המבקש לא עשה כן, וזאת גם לאחר שהיה מיוצג על-ידי סנגור. רק בישיבת ההוכחות האחרונה ביקש בא-כוחו של המבקש לזמן את פרידמן כעד הגנה, אולם זאת מבלי מתן הסבר למחדלי ההגנה, אשר לא פעלה בהתאם להחלטת בית המשפט ונמנעה מזימונו של פרידמן לחקירה נגדית כפי שהוצע. לצד האמון שהביע בית המשפט בעדותו של פרידמן, ציין בית המשפט כי לא התרשם לחיוב מעדותו של המבקש, אשר מסר לפניו גרסה לא עקבית ומתחמקת. ביחס לקלטות הוידאו שצולמו במערכת האבטחה של החנות ביום האירוע, ואשר לא הוגשו כראיה במשפט (ואף לא נתפסו כמוצג בתיק החקירה), ציין בית המשפט כי ההגנה לא עתרה לקבל לידיה את הקלטות ולא ביקשה להגיש אותן כראיה. בעקבות הרשעתו של המבקש במיוחס לו גזר עליו בית משפט השלום, ביום 13.1.04, עונש של שלושה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 300 ₪.

3.

על פסק-דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. ביום 30.1.06 דחה בית המשפט המחוזי (השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר ) את ערעורו של המבקש על הרשעתו, בקובעו כי לא נפלה שגגה בשיקוליו ובמסקנתו הסופית של בית משפט השלום, וכי מכלול הראיות בתיק אינו מותיר מקום לספק באשמתו של המבקש. בית המשפט המחוזי התייחס בפסק-דינו מפורשות גם לטענות המבקש ביחס לאי הגשת קלטות הווידאו של החנות. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי גם לו היו קלטות אלו מוגשות, והמבקש היה מצליח להוכיח באמצעותן כי פרידמן הוא שהניח את הרכוש האמור בעגלתו, לא היה בכך כדי לשנות את המסקנה המרשיעה, היות שגם לפי גרסה זו המבקש הוא שהוביל את הרכוש בעגלתו לכיוון היציאה, אחרי שעבר את הקופה. באשר לעדותו של פרידמן, אשר נשמעה ללא נוכחותו של המבקש ומבלי שחקר אותו בחקירה נגדית, ציין בית המשפט המחוזי כי לאחר שהובא המבקש לבית המשפט באמצעות צו הבאה, הובהר לו על-ידי בית המשפט כי הוא רשאי לעיין בתיק בית המשפט, וכי אם ברצונו לעתור להעדת מי מהעדים פעם נוספת, עליו להגיש בקשה בכתב בעניין זה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי למבקש ניתנה מלוא ההזדמנות למצות את הגנתו, ואם לא עשה כן אין הוא יכול להלין אלא על עצמו.

4.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון. ביום 15.2.06 דחה בית המשפט העליון (השופט א' א' לוי ) את הבקשה, בהדגישו כי ההשגות המובאות בגדר הבקשה עניינן בשאלות עובדתיות אשר נדחו בידי ערכאת הערעור, ועל כן אינן מגלות עניין כללי העשוי להצדיק את בירורן בשלישית.

5.

ביום 18.4.06 הגיש המבקש בקשה לקיום משפט חוזר בעניינו. טענתו העיקרית של המבקש הינה כי אי הצגתה של קלטת האבטחה של החנות במהלך משפטו גרמה לו לעיוות דין, וכי עצם קיומה של הקלטת האמורה מהווה "ראיה חדשה" המצדיקה קיום משפט חוזר בעניינו, שבו יוכל להציג את הקלטת ולהוכיח באמצעותה את חפותו. כן נטענו בבקשה טענות הנוגעות למחדלי חקירה שונים בתיק; לחוסר מהימנותו של פרידמן, העד המרכזי בתיק, אשר לא ניתנה למבקש אפשרות לחוקרו בחקירה נגדית; ולאי התקיימות יסודות עבירת הגניבה בה הורשע.

6.

ביום 25.7.06 הגיש היועץ המשפטי לממשלה את תגובתו לבקשה, ובה ציין כי הוא מתנגד לבקשה לקיום משפט חוזר. לטענתו, יש לדחות את הבקשה, היות שאינה מגלה אף אחת מהעילות למשפט חוזר הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). הודגש, כי טענותיו של המבקש נדונו ונדחו על-ידי שתי ערכאות שיפוטיות, וכי גם בקשתו לרשות ערעור נדחתה על-ידי בית משפט זה. כן צוין כי טענתו המרכזית של המבקש בדבר אי הצגת קלטת האבטחה נבחנה על-ידי ערכאת הערעור ונדחתה לגופה, וכך גם טענתו ביחס לאי חקירת פרידמן בחקירה נגדית. בנסיבות אלה, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי דין הבקשה להידחות.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, וכן בתגובת היועץ המשפטי לממשלה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הסמכות להורות על עריכתו של משפט חוזר - בהתקיים אחת מעילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט - נועדה לאזן בין השאיפה לאמת והרצון לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד גיסא, לבין השאיפה לסופיות הדיון, מאידך גיסא (ראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529). משפט חוזר אינו הכלל אלא החריג, שיש ליישמו במשורה ורק במקרים בהם קיים חשש של ממש להרשעתו של חף מפשע. חשש מסוג זה אינו עולה מן הבקשה שלפניי. הכרעת הדין בעניינו של המבקש מפורטת ומבוססת כדבעי, וכך גם פסק-דינה של ערכאת הערעור בעניינו. בית המשפט המחוזי אף התייחס בפסק-דינו מפורשות לטענות העיקריות אותן מעלה המבקש בבקשתו שלפניי, ודחה אותן לגופן. יודגש, כי הליך המשפט החוזר לא נועד לבחון מחדש טענות שנבחנו בערכאות שיפוטיות קודמות, ואין הוא מהווה דרך לקיומו של ערעור נוסף (ראו: מ"ח 11114/02 רגב נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); מ"ח 8925/00 ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

8.

באשר לעילה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, שעניינה הצגת "עובדות או ראיות, העשויות... לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" , טוען המבקש כי קלטת האבטחה מהווה "ראיה חדשה" אשר יש בה כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. אין ניתן לקבל טענה זו. על-מנת להיכנס בגדרהּ של העילה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט אין די בעצם קיומה של ראיה נוספת, אלא נדרש כי תהיה זו ראיה בעלת משקל סגולי שיש בו להביא לשינוי תוצאות המשפט. הכרח הוא כי בית המשפט ישתכנע כי אותה ראיה נוספת יכולה הייתה לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנדון (ראו לעניין זה, בין היתר, מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 358; מ"ח 10392/02 אורן עמיאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(2), 297, 307; מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529, 561). בעניינו של המבקש ברי כי דרישה זו אינה מתקיימת. בית משפט השלום היה מודע לקיומה של קלטת האבטחה, ואף התייחס לכך בהכרעת דינו, בקובעו כי:

"בהקשר זה אינני מתעלמת מהעובדה שקלטות הוידאו לא הוגשו כראיה במשפט וככל הנראה גם לא נתפסו כמוצג בתיק החקירה. עם זאת, בשל כך בלבד אין סיבה להתעלם מדברי העד בנושא זה ולא לתת להם את המשקל הראייתי הראוי. אחרי הכל, ההגנה לא עתרה לקבל לידיה את אותן קלטות ולא ביקשה... להגיש אותן כראייה בניסיון לסתור את דברי העד."

גם בית המשפט המחוזי עמד על משמעותה הזניחה של הקלטת, ועל היעדר פוטנציאל ראייתי הטמון בה ועשוי להשפיע על הכרעת הדין בעניינו של המבקש:

"אפילו הייתה הקלטת מוגשת, ספק אם היה בה כדי לשנות את התמונה. גם תוך יציאה מנקודת הנחה שבקלטת היו רואים את עופר [פרידמן – ד. ב.] המניח את הרכוש בעגלתו של המערער, המערער הוא זה שהוביל את הרכוש בעגלתו לכיוון היציאה, אחרי שעבר את הקופה. לפיכך, גם אם היה עולה בידו להוכיח בעזרת הקלטת שזוהי אכן תמונת המצב, מסקנתנו לא הייתה משתנה."

בנסיבות אלה, אין בקיומה של הקלטת ובאי הצגתה בפני בית משפט השלום במהלך הדיון בעניינו של המבקש, כדי להוות "ראיה חדשה" הנכללת בגדרו של סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, ומצדיקה לקיים משפט חוזר בעניינו. גם יתר טענותיו של המבקש הן טענות ערעוריות מובהקות, אשר עלו ונדונו בפני הערכאות השונות שדנו בעניינו, ולא מצאתי כי יש הצדקה כלשהי להידרש אליהן פעם נוספת במסגרת הבקשה שלפניי.

9.

אשר על כן, הנני סבורה כי הרשעת המבקש בדין יסודה, וכי אין כל צידוק להורות על משפט חוזר. לא הוצגו לפניי ראיות או עובדות המצדיקות משפט חוזר, ולא שוכנעתי כי קיים חשש של ממש כי בהרשעתו נגרם למבקש עיוות דין.

הבקשה נדחית.