מ"ח 34/04 מ"ח 34/04

מבוא

1.

לפני בקשה לקיומו של משפט חוזר בת.פ. 2265/00, בו הורשע המבקש, על פי הודאתו, במספר עבירות בגינן נדון ל-9 חודשי מאסר, 7 חודשי מאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 10 חודשים, ופסילה על-תנאי למשך 6 חודשים. כמו כן הופעל, במצטבר, עונש פסילה על תנאי שעמד נגד המבקש אותה עת.

ההליכים הקודמים

2.

בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בפתח-תקווה נטען, כי המבקש זייף תעודת זהות של קרוב משפחתו על ידי כך שהדביק את תמונתו-שלו בתעודה. מעשה הזיוף נתגלה כאשר במהלך בדיקה שגרתית של משטרת ישראל, נדרש המבקש להציג את רישיונותיו, והוא הציג גם את תעודת הזהות המזויפת. בגין כל אלה יוחסו למבקש עבירות של התחזות לאדם אחר, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, זיוף, שימוש במסמך מזויף, ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח.

לאחר הגשת כתב האישום נעלמו עקבותיו של המבקש, וההליכים בעניינו הותלו פעמיים. לבסוף, ובעת שהמבקש היה מיוצג על ידי סנגור, הודיעו הצדדים לבית המשפט כי גיבשו ביניהם הסכם טיעון במסגרתו הודה המבקש בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו, והדיון נדחה לצורך הכנתו של תסקיר מבחן. אולם התברר שהמבקש לא יצר קשר עם שירות המבחן, וגם למועדים שקבע בית המשפט לצורך שמיעתם טיעוניהם של הצדדים לעונש לא התייצבו המבקש וסנגורו. משנתבקשה דחייה נוספת של הדיון, סרב בית המשפט להיעתר לה, וביום 10.7.2002 הוא גזר את העונש, תוך שהוא מציין את העובדה שלחובת המבקש נזקפו עד אז 41 הרשעות קודמות בעבירות תנועה, ורישיון הנהיגה שלו נפסל שמונה פעמים.

3.

המבקש, ששכר את שרותיו של סנגור אחר, ערער כנגד העונש שנגזר לו בפני בית המשפט המחוזי. הוא טען כי בית המשפט לא נתן משקל הולם להודאתו, לחלוף הזמן מאז ביצוען של העבירות, ולהיותו אדם נורמטיבי ואב לשבעה ילדים. בית המשפט המחוזי דחה את כל אלה וקבע, כי העונש שנגזר למבקש הנו ראוי ואינו חורג מרמת הענישה המקובלת. כן נקבע, כי הזמן הרב שחלף מאז החלו ההליכים אינו מצדיק הקלה בעונש, הואיל והאשם לכך רובץ לפתחו של המבקש.

משנדחה הערעור, עתר המבקש לבית משפט זה לקבלתה של רשות ערעור, ובקשתו נדחתה לאחר שנמצא כי היא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הספציפי של המבקש. בית המשפט הוסיף וקבע, כי גם אם היו מתקבלות טענותיו של המבקש בדבר טעויות שנפלו בהנמקתו של בית משפט השלום, עדיין מדובר בעונש קל ביותר בהשוואה לעבירות שביצע, וגם מטעם זה אין מקום להיעתר לו.

הבקשה למשפט חוזר

4.

המבקש עותר לקיומו של משפט חוזר כדי שיוכל להוכיח את חפותו. לטענתו, נגרם לו עיוות דין עקב הבטחתו של סנגורו, עו"ד מורסי אבו מוך, כי אם יודה בעובדותיו של כתב האישום לא ייגזר לו מאסר בפועל. את הימנעותו מיצירת קשר עם שרות המבחן, נימק המבקש בכך שהבין מפיו של עו"ד אבו מוך כי משפטו הסתיים, ולא נאמר לו כי עליו לפנות לשרות המבחן. המבקש הוסיף והפנה לפרוטוקול הדיון בעת שהודה והורשע, וממנו הוא מבקש ללמוד כי לא הוסברו לו כלל פרטיו של הסכם הטיעון. עקב כל אלה סבור המבקש כי נגרם לו עיוות דין כמובנו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

דיון

5.

היועץ המשפטי לממשלה סבור כי אין מקום לקיומו של משפט חוזר, והשקפתו מקובלת עלי. אכן, לא מן הנמנע כי כשל בייצוגו של נאשם עלול לגרום לעיוות דין כמשמעו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט (ראו מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מ"י , פ"ד נג(1) 529), אולם חוששני כי המבקש לא הניח תשתית כלשהי כדי להוכיח כי כך קרה בעניינו. אדרבא, הסכם הטיעון הוצג לבית המשפט בתאריך 27.2.2001, ועד אשר אותר המבקש וההליכים בעניינו התחדשו חלפו כ-16 חודשים. זהו פרק זמן ארוך ביותר, ומותר להניח כי אם המבקש סבר, באמת ובתמים, כי הודאתו היתה הודאת-שווא, היה מוצא את דרכו לשוב ולהתייצב בבית המשפט, בעצמו או בלוויית סנגורו, ולבקש לבטל את ההרשעה. אך עובדה היא שהמבקש לא נהג כך, וגם כאשר התייצב לא טען דבר כנגד הרשעתו, ועשה זאת רק בעקבות סירובו של בית המשפט לדחות את הדיון פעם נוספת (ראו פרוטוקול הדיון מיום 1.7.2002). יתרה מכך, גם במסגרת הטיעון לעונש לא הוסיף המבקש לטעון לחפותו, אדרבא, הוא ביקש להתחשב בהודאתו כנימוק לקולא.

ואם נדרשה ראייה נוספת לכך שטענותיו של המבקש כנגד הרשעתו מופרכות הן מיסודן, זו מצויה בעובדה שבפני בית המשפט המחוזי לא טען המבקש כנגד הרשעתו, ואת חיצי הביקורת הוא כיוון כנגד גזר הדין, תוך שבא-כוחו חוזר ומדגיש את הודאתו כאחד הנימוקים המצדיקים הקלה בעונש.

העולה מכל האמור הוא כי בבקשה זו אין ממש, ולמעשה נראה כי המבקש החליט לאלתר "עובדות" חדשות, בבחינת יש מאין, כדי להשתית עליהן בקשה למשפט חוזר, וזו התנהגות אשר ראוי היה להגיב עליה בפסיקתן של הוצאות. אולם משנמנע היועץ המשפטי מלעתור לכך, אמנע מכך גם אני.

הבקשה נדחית.