מ"ח 3468/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה קבע הסדרי ראייה בין אב לבנותיו, אשר התגוררו ביחד עם גרושתו – היא בתו של המבקש – בבית המבקש. כאשר הגיע האב לבקר את הבנות, איים עליו המבקש להתרחק מביתו ואף גרם נזק לרכבו. בהמשך, כאשר נקרא לתחנת המשטרה, תקף המבקש את אחי האב והלם בו בחזהו. בעקבות כך הוגש נגד המבקש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של איומים, גרימת היזק בזדון ותקיפה חבלנית, לפי סעיפים 192, 452 ו-380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

במהלך משפטו כפר המבקש בעובדות המפלילות שיוחסו לו, אולם בתום שמיעתן של ראיות הצדדים החליט בית משפט השלום להרשיע את המבקש, ובהמשך דן אותו לעשרה חודשים מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים, קנס בסך 2,500 ש"ח, והוא חויב לשלם למתלוננים פיצוי בסכום כולל של 2,500 ש"ח. כמו כן, חויב המבקש לשלם הוצאות משפט בסכום של 3000 ש"ח.

3.

המבקש ערער על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי, אולם חזר בו נוכח הסכמה אליה הגיעו הצדדים – הובהר כי המבקש לא הורשע בעבירה של הפרת צו,

"תקופת התנאי" קוצרה ל-18 חודשים, החיוב בהוצאות משפט בוטל, ויתר רכיביו של העונש נותרו על כנם.

4.

בבקשה שבפני עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר. את בקשתו הוא סומך על ראיה חדשה שהגיעה לידיו: הבהרה מטעם בית-הדין הרבני, מיום 5.2.09, לפיה ביום שבו הגיע האב לבקר את בנותיו, ערב חג השבועות, לא היה הצו בדבר הסדרי ראייה בתוקף. על כך מוסיף המבקש, הסבור כי נגרם לו עיוות דין, טענות בעלות אופי ערעורי, המתייחסות לממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה הדיונית.

5.

המשיבה סבורה כי בראיה החדשה אין כדי לסייע למבקש, הואיל וגם אם צו בית-הדין הרבני לא היה תקף ביום האירוע, לא היה בכך כדי להכשיר את התנהגותו האלימה כלפי קורבנותיו, ומקל וחומר כנגד אחיו של האב בתחנת המשטרה.

6.

דינה של בקשה זו להידחות. הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר, בהתקיים אחת מן העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נועדה לאזן בין השאיפה להימנע מהרשעתו של אדם חף מפשע לבין העיקרון בדבר סופיות הדיון (מ"ח 7929/96 אחמד קוזלי נ. מדינת ישראל פ"ד נג(1), 529, 559 (16.2.1999)). המבקש לזכות בסעד מכוח סמכות זו – עליו הנטל להניח תשתית איתנה למסקנה כי עניינו מצדיק זאת (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ. מדינת ישראל

פ"ד נא(4), 241, 248 (12.8.1997)).

מעיון בבקשה שבפני עולה, כי בראיה החדשה אותה מציג המבקש אין כדי להוביל לזיכויו, הואיל ולא הפרת הצו בדבר הסדרי הראייה עמדה במרכזו של הדיון שהתקיים בפני ערכאות קמא, אלא האלימות אותה הפגין המבקש כלפי חתנו לשעבר ואחיו. גם בטענותיו האחרות של המבקש איני מוצא ממש. מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי מובהק, אותן היה צריך המבקש להביא בפני בית המשפט המחוזי, ומטעמים השמורים עמו הוא בחר להסתלק מהן נוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.