מ"ח 4179/11 מקלוף ביטון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המבקש הורשע בעבירה של ביצוע עבודה ושימוש במקרקעין בלא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), אשר בגינה הושת עליו קנס כספי בסך 100,000 ש"ח, התחייבות להימנע מעבירות לפי החוק למשך שנתיים וכן צו הריסה למבנה נשוא העבירה.

השתלשלות ההליכים

1.

ביום 25.12.05 הוגש נגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בבאר שבע (עמ"ק 579/05), אשר ייחס לו ביצוע עבודה ושימוש במקרקעין ללא היתר (להלן:

כתב האישום הראשון ). על פי עובדות כתב האישום, המבקש הינו בעל נחלה חקלאית הידועה כמשק 126 במושב שוקדה. במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר 2005 בנה המבקש מבנה סככה גדול העשוי שלד מתכת הכולל יציקת קורת בטון בכל היקף המבנה, רצפת אספלט וציפוי קירות וגג עשויים מפח, בשטח של כ-336 מ"ר (להלן: הסככה ). הסככה נבנתה על קרקע שחלקה יועדה לחקלאות, חלקה למגורים, וחלקה על שטח ציבורי פתוח. בנוסף לסככה האמורה, במהלך חודש יוני 2006, בנה המבקש שני מבנים יבילים בשטח של כ-44.4 מ"ר כל אחד (להלן: המבנים ), לצורך מגורי עובדים (הסככה והמבנים ייקראו יחד להלן: הבנייה ). בעקבות זאת, ביום 1.8.06, תוקן כתב האישום, באופן שגם בניית המבנים נכללה בו. כן נטען בכתב האישום כי על פי התוכניות החלות על הקרקע שנבנתה עליה הבנייה, לא ניתן לקבל היתרי בנייה לשם הכשרתה.

2.

ביום 5.9.07 הגיעו המבקש והמשיבה להסכמה, לפיה הודה המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן, ובתמורה ביקשו הצדדים לדחות את המועד לשמיעת הטיעונים לעונש לתקופה ממושכת. בעקבות הודאתו של המבקש, הרשיע אותו בית משפט השלום (כבוד השופט י' אקסלרד) בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וקבע כי הטיעונים לעונש יישמעו ביום 11.6.08. לאחר שבמועד הדיון התייצב המבקש כאשר הוא לא מיוצג, וזאת בשל התפטרות סנגורו מחמת אי תשלום שכר טרחת עו"ד, שחרר בית המשפט את הסנגור מן הייצוג, ודחה את הדיון ליום 7.1.09. בדיון זה ביקש המבקש לחזור בו מהודאתו, מן הטעם שהוא לא הבין את תוכנו של כתב האישום המתוקן, שכן סבר שהוא מודה בבניית הסככה בלבד, בעוד שכתב האישום המתוקן כלל גם את בניית המבנים. בית המשפט דחה את הבקשה, שכן כאשר הודה היה המבקש מיוצג על ידי עו"ד, ולאחר שלא מצא שהתקיים פסול כלשהו בהודאת המבקש, שנבע מפגם ברצונו החופשי או בהבנתו את משמעות הודאתו. לגופו של עניין סבר בית המשפט כי לא נתעורר חשש להרשעת שווא, שכן בבקשה לחזרה מן ההודאה לא טען המבקש שאין לו קשר לסככה ולמבנים, או שלא הוא בנה אותם, ומכאן שלא ניתן להגיע למסקנה כי בבסיס הבקשה עומדת כוונה כנה ואמיתית כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו. לאחר דחיית הבקשה, נגזר דינו של המבקש כמפורט לעיל. בשולי גזר הדין, הזהיר בית המשפט את המבקש כי ככל שלא יהרוס את הבנייה עד ליום 30.4.09, הרי שהוא עלול להיות מואשם בעבירה נוספת של אי קיום צו שיפוטי, וכי ההתחייבות עליה נדרש לחתום כוללת עבירה זו.

3.

ביום 11.1.09 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 13.7.09 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' ברנט) את הערעור, ובתוך כך את בקשתו של המבקש לחזור בו מהודאתו. ביחס לעונש, נקבע שאין להתערב בו מכיוון שהוא שקול וסביר.

4.

ביום 16.11.09 הוציא בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופט א' חדד) פקודת מאסר נגד המבקש למשך 250 ימים, בגין אי תשלום הקנס שנגזר עליו. לבקשת המשיבה, ביום 28.7.10 בוטלה פקודת מאסר זו, וזאת לאחר שהמבקש שילם סך של 10,000 ש"ח על חשבון הקנס, מסר המחאה עתידית נוספת בסכום זהה והתחייב לפרוע את יתרת תשלומי הקנס כסדרם. עם זאת, המשיבה מעדכנת כי החל מחודש יוני 2011 חדל המבקש מלשלם את הקנס.

עוד יצוין כי המבקש לא הרס את הבנייה בהתאם לגזר הדין, והגיש שתי בקשות להארכת מועד ביצוע גזר הדין, אשר נדחו מן הטעם שהן הוגשו שלא בהתאם לדרישות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט-2008. זאת מאחר שהבקשות הוגשו בשיהוי ניכר, ללא תצהיר התומך בעובדות הנטענות בהן, וללא חוות דעת מקצועיות.

5.

ביום 21.6.10 פנתה הוועדה המקומית למבקש ודרשה ממנו לקיים את צו ההריסה שניתן נגדו עד ליום 11.7.10. בהודעה זו נמסר לו כי ככל שלא יבצע את צו ההריסה במועד יינקטו נגדו הליכים משפטיים בגין הפרת צו שיפוטי. אף אל פי כן, לא קיים המבקש את צו ההריסה.

בחודש ספטמבר 2010 הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף (תו"ב 40441-09-10), שעניינו אי קיום צו שיפוטי, הוא צו ההריסה (להלן: כתב האישום השני ). במסגרת ביקור במקרקעין שערך מפקח בנייה מטעם הוועדה המקומית ביום 22.3.11, עלה כי המבקש הרס את המבנים היבילים, אולם הסככה עמדה על תילה. בדיון שהתקיים ביום 27.3.11, הודה המבקש בעובדות כתב האישום השני. עם זאת, העלה טענה להגנה מן הצדק, לפיה התנהלותם הרשלנית של מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית, מושב שוקדה והוועדה המקומית, היא שהובילה להגשת כתבי האישום נגדו. על מנת ליתן למבקש הזדמנות להוכחת טענתו להגנה מן הצדק, נקבעה ישיבת הוכחות ליום 10.1.12. בישיבה זו עדכן המבקש את בית המשפט כי הגיש בקשה למשפט חוזר, היא הבקשה שבפניי, וכי הצדדים מבקשים לדחות את מועד הישיבה למועד בו תינתן ההחלטה בבקשה למשפט חוזר. בית המשפט נעתר לבקשה זו וקבע ישיבת תזכורת ביום 13.3.12.

הבקשה למשפט חוזר

6.

בבקשה שלפני לעריכת משפט חוזר, המבוססת על העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק, טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין חמור בעקבות הרשעתו, באופן שמצדיק את קבלת בקשתו לעריכת משפט חוזר. המבקש אינו חולק על כך שבנה ללא היתר, וכי עליו לשאת בתוצאות בשל כך. אולם, בגלל "גזילת נחלתו" על ידי הרשויות, כפי שיבואר להלן, לא עלה בידו להוכיח את חפותו, או למצער להכשיר את הבנייה לאחר הרשעתו. עוד נטען כי הסנגורים השונים שייצגו את המבקש בחרו שלא להציג בפני בית המשפט קו הגנה זה, על אף שהוא עדכן אותם בכל הרקע העובדתי, ובכך תרמו תרומה מהותית להרשעתו.

הרקע העובדתי שלו טוען המבקש הוא כדלקמן. אגודת המושב החליטה על שינוי בתוכנית בניין עיר (להלן: התב"ע ), וזאת לשם הקמת הרחבה למושב. אולם, לצורך אישור ההרחבה, לא כינס ועד האגודה אסיפה כללית כנדרש. כך יצא שלמבקש לא נודע על פגיעתה של תוכנית ההרחבה בשטח משקו החקלאי. התב"ע אושרה להפקדה ביום 29.6.97, וזו נתנה לגיטימציה למחוק את נחלתו של המבקש, ולהקים תחתיה 7 מגרשים למכירה בהרחבה, שטח ציבורי פתוח ומעגל תנועה. המבקש טוען כי לא ידע על שינוי התב"ע בזמן אמת, אלא נודע לו על כך בדיעבד רק בשנת 2006, כאשר הגיש בקשה להיתר להכשרת הסככה שהקים. במסגרת הבקשה, נודע לו שאין אפשרות להכשיר את הבנייה, שכן השטח עליו היא נמצאת הינו שטח ציבורי פתוח. המבקש מציין כי הגיש תובענה נגד המושב, מנהל מקרקעי ישראל, הוועדה המקומית והוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז דרום ונגד הסוכנות היהודית, וזאת בגין התרשלותן ומחדליהן אשר הובילו לנישולו של המבקש מנחלתו.

7.

המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף, מן הטעם שהמבקש אינו נקי כפיים ועושה דין לעצמו, שכן הוא נמנע מביצוע צו ההריסה ומתשלום סדיר של הקנס שהוטל עליו. בנוסף, לדעת המשיבה יש לדחות את הבקשה גם לגופה, וזאת ממספר טעמים. ראשית, מהותה של הבקשה למשפט חוזר היא בקשה לחזרה מהודאה, כאשר זו נדחתה על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. מעבר לכך, לא נתעורר חשש כי הודאתו של המבקש בעובדות כתב האישום גרמה לו עיוות דין. זאת מאחר שהסכמת המבקש להודות בכתב האישום כללה אף הסכמה דיונית לדחיית הטיעונים לעונש למשך תקופה משמעותית, ומאחר שההסכמה הושגה כאשר המבקש היה מיוצג, וחזקה שהייתה זו החלטה מושכלת. עוד בהקשר זה נטען כי לא התקיים בהודאת המבקש פסול, כתוצאה מפגם ברצונו החופשי או בהבנתו את משמעות הודאתו. שנית, אין בשינוי המצב התכנוני ביחס למקרקעין כדי לשנות מהרשעתו של המבקש, שכן עדיין הבנייה שביצע, בין אם מדובר בשטח נחלתו, ובין אם בשטח ציבורי פתוח, נעשתה בלא היתר, ומכאן שלא הייתה כדין. לא זו אף זו, לאחר שנודע למבקש המצב התכנוני שחל על הבנייה, ונודע לו שלא ניתן להכשירה, המשיך הוא להשתמש בה ולא להרסה כפי שהורה בית המשפט. שלישית, טענותיו של המבקש ביחס לפגמים שחלו בהליך שינוי התוכנית שחלה על מקרקעיו אינן עניין להליך הפלילי. רביעית, המבקש לא הציג כל תשתית ראייתית המבססת את טענותיו החמורות כלפי שני סנגוריו הקודמים, ולא הציג את תגובתם לטענות אלה כנדרש.

דיון והכרעה

8.

עיינתי בבקשה לעריכת משפט חוזר ובתגובת המשיבה, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות על הסף ואף לגופה. מבין ארבע העילות לעריכת משפט חוזר, מושתתת בקשה זו על העילה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, ולפיה נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. הכלל הוא כי בקשה בעילה זו, תתקבל רק מקום בו נפלו בהכרעה פגמים חמורים ומהותיים, היורדים לשורש העניין, עד כי יש חשש שפגמים אלו יביאו להרשעת שווא של המבקש ( מ''ח 7661/04

ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה

פס' 7 להחלטה ( לא פורסמה, 17.10.2004) (להלן: עניין

ברהום ) ) .

9.

מקובלת עליי עמדת המשיבה כי דין הבקשה להידחות על הסף, מחמת חוסר ניקיון כפיו של המבקש. המבקש עשה דין לעצמו עת בחר הוא להפר צו שיפוטי אשר הורה לו להרוס את הבנייה, אשר נקבע לגביה שנבנתה שלא כדין. זאת, על אף שבקשותיו של המבקש לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחו, ופסק הדין הפך לחלוט. זאת ועוד, מתגובת המשיבה עולה כי המבקש אינו משלם באופן סדיר את הקנס שהוטל עליו. ניראה שהתנהלות זו מאפיינת את המבקש, שכן כזכור לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בגין בניית הסככה, הוא הגדיל לעשות ובנה שני מבנים נוספים. כידוע, בית משפט זה חזר והדגיש כי אין להושיט סעד למי שמפר צווים שיפוטיים ועושה דין לעצמו (מ"ח 5431/10 קורדובה נ' מדינת ישראל , פס' 5 להחלטה (לא פורסמה, 26.12.2010)). במקרה דנן, המבקש הפר את הצו השיפוטי במשך כמעט שלוש שנים, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

10.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. מאחר שהרשעתו של המבקש הייתה על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום הראשון, ומכיוון שהוא טוען שעצם ההרשעה גרמה לו עיוות דין, אזי למעשה מדובר בבקשה לחזרה מהודאה במסגרת הבקשה למשפט חוזר, על אף שהדבר לא נאמר במפורש. המבקש ביקש לחזור בו מהודאתו הן במהלך הטיעונים לעונש בבית משפט השלום, והן במסגרת הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי, כאשר שתי הערכאות דחו את הבקשה לגופה. כידוע, "משפט חוזר אינו ערעור נוסף" (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 358 (1997)) . על כן, אין הצדקה לדיון מחדש בבקשה זו.

11.

גם בחינת הטענה לגופה, אין בה כדי להועיל למבקש. אפשרות חזרתו של נאשם מהודאתו מוסדרת בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, הקובע שנאשם יכול לחזור בו מהודאה שנתן בכל שלב של המשפט אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

נקודת המוצא היא שבית המשפט יתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו רק בנסיבות חריגות, כאשר התקיים פסול בהודאה עקב פגם ברצונו החופשי, בהבנתו של הנאשם את משמעות הודאתו, או אם ההודאה הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577, 621 (2002)). לא מצאתי כי נסיבות חריגות שכאלו מתקיימות במקרה דנן. ראשית , בעת שהודה, היה המבקש מיוצג על ידי סנגור, ואין חולק על כך שהוא הסביר למבקש את תוכן כתב האישום המתוקן, בו הודה לאחר מכן (עמודים 2-1 לפרוטוקול הדיון מיום 5.9.07). שנית , המבקש מעלה טענה לכשל בייצוג כלפי הסנגורים שייצגו אותו בשתי הערכאות. לטענתו, התנהלותם תרמה רבות להרשעתו מאחר שהם נמנעו מלהעלות טענה להגנה מן הצדק בדבר התנהלות הרשויות כלפיו. מהבקשה לא ברור הקשר בין טענה זו לבין הודאתו של המבקש במיוחס לו. מכל מקום אין בידי לקבל טענה זו, שכן כידוע טענה לכשל בייצוג מחייבת הנחת תשתית ראייתית לביסוסה, ובכלל זה, הגשת תגובתם של הסנגורים לטענה זו (מ"ח 3546/05 נמני נ' מדינת ישראל , פס' 10 להחלטה (לא פורסמה, 22.11.2005)). לעניין זה, יפים דבריו של הנשיא ברק במ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1) 357, 367 (1999):

" אפשר שבא - כוחו של המבקש יכול היה לנקוט קו הגנה שונה, להביא עדים אחרים או נוספים ולהציג לעדים שאלות שונות או נוספות. גם בכך אין משום עילה לקיומו של משפט חוזר. העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו באמצעות עורך - דין אחר ולנהל מחדש את המשפט, שמא הפעם ייטב גורלו."

בנסיבות אלה, אינני סבורה כי מקרה זה נמנה על המקרים החריגים המצדיקים קבלת טענה של הודאת שווא במסגרת בקשה למשפט חוזר (מ"ח 3633/08 אליטוביץ נ' מדינת ישראל ,

פס' 34 להחלטה

(לא פורסמה, 25.11.2008)).

12.

מעבר לכך, לא מצאתי כל טענה עניינית לקבלת הבקשה למשפט חוזר. במסגרת הבקשה למשפט חוזר, המבקש חוזר למעשה על הודאתו בדבר בניית הסככה והמבנים, ואף מסכים כי עליו לשאת בשל כך בתוצאות (סעיף 63 לבקשה). טענתו המרכזית שבגינה סבור המבקש כי יש להיעתר לבקשה ולערוך לו משפט חוזר, היא שהרשויות הנוגעות בדבר התרשלו כלפיו במסגרת הליך שינוי התב"ע שחלה על נחלתו. טענות אלה אינן שייכות להליך הפלילי שננקט נגד המבקש בגין בנייתו הבלתי חוקית, אלא שייכות למישור המשפט המנהלי והאזרחי, הליכים בהם אכן נקט המבקש, וטרם הגיעו לסיומם. החשוב לעניין ההליך הפלילי, הוא שהמבקש הודה שבנה את הסככה והמבנים, וזאת ללא היתר כנדרש. בנקודה זו, אין זה רלוונטי לצורך הרשעתו איזו תוכנית חלה על נחלתו של המבקש, אם ידע עליה במועד הרלוונטי או לא. השאלה איזו תוכנית חלה על נחלתו של המבקש נוגעת לשאלת אפשרות ההכשרה של הבנייה הבלתי חוקית שבנה המבקש בדיעבד, ולא בזאת עוסקת הבקשה למשפט חוזר, שכן עניינו של המשפט החוזר בשאלה האם המבקש אכן ביצע עבירה. כאמור, מאחר שאין המבקש חולק על כך שביצע אותה, אין לבקשה על מה לעמוד.

מסקנתי היא, אפוא, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי נפלו בהכרעה בעניינו פגמים מהותיים ושורשיים המקימים חשש לעיוות דין, ולפיכך הבקשה נדחית.