מ"ח 4188/10 חדר חליל מוחתסב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר בעניינו של המבקש לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בשני מעשי רצח ובהצתה. בגזר-הדין הושתו על המבקש שני מאסרי עולם במצטבר.

השתלשלות ההליכים

1.

נגד המבקש וגיסו (להלן: השותף ) הוגשו כתבי אישום (בנפרד), בהם נטען כי ביום 1.7.01 קשרו המבקש ושותפו קשר לסמם את חמותו של המבקש (היא אימו של שותפו) (להלן: המנוחה ) ולגנוב את כספה. לשם כך הזמין המבקש את המנוחה לביתו, הרדים אותה באמצעות חומר מרדים שקיבל משותפו, ולקחה לביתה, שם נכחה באותה עת בתה הסובלת מתסמונת דאון (להלן: הבת ). בעת שחיפש המבקש את כספה של "המנוחה" בחיקה, התעוררה זו ונאבקה בו. בשלב זה החליט המבקש להורגה במטרה למנוע ממנה מלהפלילו. לפיכך הטיח המבקש את ראשה בקיר מספר פעמים וגנב את כספה. על מנת שלא להותיר ראיה הקושרת אותם למעשה, החליטו המבקש ושותפו להצית את בית המנוחה ונמלטו. המנוחה נפטרה כתוצאה מהמכות שספגה בראשה נוסף על פגעי השריפה. בתה נהרגה כתוצאה מהשריפה.

2.

בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' הכט, מ' רביד, י' צבן) הרשיע את המבקש ברצח בכוונה תחילה של המנוחה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ברצח אגב ביצוע עבירה של הבת לפי סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין, ובהצתה לפי סעיף 448 לחוק העונשין, וזיכה אותו מעבירת השוד. המבקש הודה במעורבותו בניסיון השוד ובגרימת חבלה חמורה למנוחה, אולם טען כי הכה את המנוחה בראשה רק פעם אחת, וכן הכחיש את מעורבותו במעשה ההצתה. לדבריו, לאחר שהכה את המנוחה אמר לשותפו כי הוא מפחד ועזב את המקום בהותירו את השותף בבית המנוחה. גרסתו נדחתה על ידי בית המשפט, אשר קבע על סמך חוות-הדעת הפתולוגיות כי המבקש חבט בראשה של המנוחה כ-7-8 פעמים, וכי די במכלול הראיות הנסיבתיות שהוצג כדי לקושרו למעשה ההצתה ולהפריך את טענת האליבי שהעלה. לבסוף, גזר בית המשפט על המבקש שני מאסרי עולם במצטבר. יצוין, כי שותפו של המבקש זוכה על ידי הרכב אחר מחמת הספק, מהעבירות בהן הואשם.

3.

המבקש ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו ולחילופין על חומרת העונש (ע"פ 8972/02 מוחתסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.03)). בית המשפט דחה את הערעור על שני חלקיו, בקובעו כי הושלמה התשתית הראייתית הנדרשת להרשעת המבקש ברצח חמותו ובתה.

הבקשה למשפט חוזר

4.

בבקשה דנן טוען המבקש כי יש לערוך משפט חוזר בעניינו מאחר שלטענתו יש בכוחן של הראיות והעובדות שהוא מציג במסגרת הבקשה כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, בהתאם לסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט.

שתיים הן הטענות שבפי המבקש בבקשתו: האחת, כי לא נחקר במשטרה עד, אשר בכוחו לאשש את טענת האליבי של המבקש ולהעיד על מקום הימצאו בשעת השריפה; השנייה, כי לא הוצגה בעת המשפט קלטת, המתעדת את ניסיון שותפו לעבירה לשדל את המבקש לשאת באשמה במקומו תמורת סכום כסף גדול. לטענתו, בקשותיו כי הקלטת תוצג במהלך המשפט לא נענו. המבקש טוען כי הוא מעלה טענות אלה רק כיום בחלוף שנים רבות, בשל הלך הרוח בו היה שרוי מאז יום מעצרו – תושב מזרח ירושלים, בן 42, עברית עילגת בפיו, שהאמין כי האמת תצא לאור במהלך המשפט.

טענות המשיבה

5.

לגישת המשיבה יש לדחות את הבקשה לקיום משפט חוזר. לטענתה, העד שאליו מתייחס המבקש הוזמן לעדות על ידי המשיבה, אך עקב קושי באיתורו ויתרה המשיבה על עדותו. מכל מקום, טוענת המשיבה כי לא היה הכרח בעדותו משום שבפני בית המשפט הוצגו ראיות המפריכות בבירור את טענת האליבי של המבקש, ובראשן רישומי פלאפון הסותרים את גרסתו. לעניין הקלטת, טוענת המשיבה כי המבקש שגה וכי הקלטת הוגשה לבית המשפט המחוזי כראיה. לגופו של עניין, אין בתוכנה של הקלטת כדי ללמד כי המבקש אינו מעורב ברצח המנוחה ובתה. לכל היותר יש בראיה זו כדי ללמד כי לשותף היה חלק בביצוע העבירות וכי ביקש מהמבקש שלא יסגיר את מעורבותו. על כן, גורסת המשיבה כי אין בכוחן של שתי הראיות האמורות כדי לבסס עילה למשפט חוזר בעניינו של המבקש.

דיון והכרעה

6.

עיינתי בבקשה והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. לא עלה בידי המבקש לשכנעני כי מתקיימת העילה לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט לעריכת משפט חוזר, אשר קמה אם "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".

ההלכה הפסוקה קובעת כי מקום בו מדובר בראיות שניתן היה להציג בשלב מוקדם יותר ולא הוצגו, על המבקש ליתן הסבר מניח את הדעת באשר למועד הצגתן (מ"ח 4365/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פס' 15 (לא פורסם, 28.6.00); ראו גם מ"ח 6731/96

ברנס נ' מדינת ישראל , נא(4) 241, 249 (1997)). בענייננו, המבקש לא נימק בבקשתו מדוע לא זימנה ההגנה לעדות את העד המאשש, כך לדברי המבקש, את מקום הימצאו בשעת השריפה (ובמיוחד שמדובר במכרו). כך גם לא סיפק הסבר המניח את הדעת באשר לסיבה בעטיה לא הוגשה הקלטת מטעמו במהלך המשפט (יוזכר כי המשיבה טוענת שהקלטת אכן הוצגה כראיה לבית המשפט). יש לציין בהקשר זה כי המבקש היה מיוצג בידי עורך דין בעת ההליכים בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. על כן, אין לקבל את טענתו כי היה שרוי ב"הלך רוח" מסוים אשר פגם כביכול בהגנתו, משזכה לייעוץ משפטי כל-העת. לא נעלמה מעיני טענת המבקש כי אי-יכולתו לממן עורך דין היה הגורם שבעקבותיו "נוהל המשפט כפי שנוהל". אולם טענה זו, הרומזת לייצוג כושל, הועלתה בעלמא וללא תימוכין ולכן אינה מצדיקה קיומו של משפט חוזר (ראו מ"ח 6081/04 בריגת נ' מדינת ישראל , פס' 10 (לא פורסם, 27.10.04)).

גם לגופו של עניין, אין בכוחן של הראיות האמורות כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובת המבקש. בפסיקה נקבע כי על מנת שתקום לאדם שהורשע העילה לקיים משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, על הראיות החדשות להיות בעלות משקל סגולי כזה, שאם יצורפו לראיות האחרות שהוגשו, עשויות הן להביא לשינוי תוצאת המשפט (מ''ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2005); מ''ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל , לח(3) 498 (1984)). במקרה שלפנינו, הונחה בפני בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון תשתית ראייתית מקיפה, המבססת את מעורבותו של המבקש במעשי הרצח ובהצתה. במסגרת זו, נדחתה כליל טענת האליבי שהעלה המבקש על ידי שתי הערכאות לאחר שזכתה לדיון מעמיק. בית המשפט קבע על סמך שלוש עדויות אובייקטיביות כי המבקש יצא מבית המנוחה בסמוך לשעת השריפה, וזאת בניגוד לגרסתו לפיה יצא שעתיים קודם לכן. גם רישומי פלאפון שברשות המבקש מיקמוהו כשעתיים מאוחר לגרסתו בכפר בו טען שהיה בעת השריפה. התנהגותו המפלילה של המבקש לאחר המעשה גם שימשה כראיה נסיבתית כבדת-משקל לחובתו. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי הפרכת האליבי של המבקש על ידי הוכחות סותרות בצורה חד-משמעית, משמעה כי המבקש שיקר בעניין מהותי ומכאן עולה חזקה בדבר אשמתו בגרימת השריפה, המחזקת את ראיות התביעה. נוכח ראיות מוצקות אלה, דומה כי אין בכוחו של עד אחד, שהינו מכר של המבקש, כדי "להחיות" ולבסס את טענת האליבי שבפיו. גם אין בכוחה של הקלטת, בה טוען המבקש לחפותו כביכול, כדי לשכנע שתוצאת המשפט תשתנה לטובתו. יודגש בהקשר זה כי הקלטת אכן הוגשה לבית המשפט ועל כן נלקחה במסגרת מכלול שיקוליו עת הרשיע את המבקש. לפיכך סבורה אני כי אין במשקלן של הראיות, אותן מעוניין המבקש להציג בפני בית המשפט, כדי להקים עילה למשפט חוזר.

הבקשה, אם כן, נדחית.