מ"ח 4384/15דודי בר יוסף נ. מדינת ישראל

א.

בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ונדון למאסר עולם. זאת, על חניקת רעייתו אורית זלצמן בר-יוסף ע"ה (להלן המנוחה ) בלילה שבין 14.6.07 ל-15.6.07, והמתתה לאחר ויכוח שפרץ ביניהם. ערעורו לבית משפט זה נדחה.

הנה הפרשה העצובה בתמצית:

ג.

על פי כתב האישום, בין המבקש למנוחה שררו יחסים מתוחים. בערוב יום 14.6.07 פרץ ויכוח בין המבקש למנוחה על רקע טענותיה כי המבקש אינו נושא בעול פרנסת הבית. בעיצומו של הויכוח דחף המבקש את המנוחה, ובהמשך, שבו בני הזוג להחליף דברים בנוגע לטיפול בבנם התינוק (למנוחה היה בן נוסף מנישואים קודמים). בשלב כלשהו במהלך הלילה ניגשה המנוחה לטפל בתינוק הבוכה, והתלוננה בפני המבקש כי אינה יכולה לישון. אז גמלה בליבו של המבקש ההחלטה להמיתה. הוא נטל סדין ובאמצעותו סתם את פיה של המנוחה, ובמקביל, חנק אותה בידו. לאחר מכן הסתיר את גופתה במכולה סמוכה לביתם, לקח עמו את הילדים ועזב את הבית.

א.

המבקש לא כפר בכך שמעשיו גרמו למות המנוחה, אך טען כי לא התקיימו יסודותיה של עבירת הרצח. לטענתו, המנוחה נהגה בבנם התינוק באופן שאינו ראוי ובעת שניסה להרגיעה, החלה לקלל וגם שרטה אותו. המבקש טען כי ביקש להשתיק את המנוחה ועל כן חסם את פיה, וכי רק לאחר מכן נוכח כי חנק אותה – אך לא התכוון לעשות כן. הוא טען איפוא, כי מדובר בתאונה טרגית שנגרמה כתוצאה מרגע אחד של איבוד עשתונות, כאשר ניסה לגרום למנוחה לחדול מצעקות עליו במהלך הויכוח שפרץ ביניהם בנוגע לטיפול בבנם התינוק. כן טען המבקש כי מעשי המנוחה הם בבחינת "התגרות בתכוף למעשה" ההמתה, ולכן אין מתקיים יסוד העדר הקנטור שבעבירת רצח.

חוות הדעת הפתולוגית

ב.

בפני בית המשפט הוצגה חוות דעת פתולוגית מאת הפתולוג ד"ר קונסטנטין זייצב (להלן ד"ר זייצב ). בחוות הדעת קבע ד"ר זייצב כי מותה של המנוחה "נגרם מתשניק (חנק) מכני, בעקבות לחץ על הפנים והצוואר באמצעות, קרוב לוודאי, כפות ידיים". כן נמצאו פגיעות בפנים "שנגרמו מחבלות קהות ישירות (מכות), סמוך למוות", ופגיעות נוספות שמקורן אינו ודאי והן לא גרמו למוות (ת/2, בעמוד 9).

לאחר בחינת השחזור שביצע המבקש חיווה ד"ר זייצב את דעתו, כי סביר להניח שהמוות נגרם באחת משתי דרכים: האחת , בשל איבוד הכרה בגין "לחץ קצר מאוד על הצוואר", אשר "גורם לגירוי מערכת העצבים הסימפתטית שמביאה להפרעה קטלנית בקצב הלב". השניה , בשל "לחץ על הצוואר שנמשך מספר עשרות שניות ו/או דקות בודדות... גם אחרי שהקרבן איבד את הכרתו" (ת/3 בעמוד 2). בעקבות בקשת הבהרה של המשיבה השיב ד"ר זייצב, כי "הממצאים הנ"ל מתיישבים עם תוצאה של היצרות/חסימות כלי דם גדולים של הצוואר (עורקי התרדמה היוגולאריים) ולא ניתן לשלול היצרות חסימת דרכי הנשימה בעקבות לחץ על הצוואר, קרוב לוודאי באמצעות כפות הידיים" (ת/30).

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

ג.

בית המשפט המחוזי (השופטים ב' אזולאי , צ' צפת ו ד' אבניאלי , תפ"ח 1069/07 ) הרשיע את המבקש ביום 15.7.08 בעבירת רצח. בית המשפט בחן לעומק את ההתרחשויות בליל מותה של המנוחה, כמו גם את הרקע לויכוח שפרץ בין המבקש למנוחה, שמקורו במערכת היחסים בין בני הזוג אשר ידעה עליות ומורדות. נקבע כי יחסי המבקש עם המנוחה היו רוויי מתח, בין היתר, נוכח קשיים כלכליים, ניסיון להתקבל לחברות במושב ומחלוקות לגבי אופי הטיפול בתינוקם המשותף, בעיקר בשעות הלילה; ריבוי המחלוקות והויכוחים הוביל לתקופות בהן לא התגוררו בני הזוג תחת קורת גג אחת, לרצון המבקש לנתק את קשריו עם המנוחה, ולנסיונות בני הזוג להסתייע בטיפול זוגי.

ד.

בית המשפט קיבל חלקית את עדות המבקש באשר לאירועים בליל מותה של המנוחה. נקבע כי אכן נתגלעו ויכוחים בין בני הזוג קודם שהלכו לישון, אך לא ניתן אמון בטענת המבקש כי אלה לא הרגיזו אותו. טענת המבקש כי המנוחה הטילה את התינוק למיטתו מגובה רב נדחתה, ונקבע כי אין זה סביר שלאחר מעשה כזה התינוק יירגע ויירדם. בית המשפט דחה את טענת המבקש כי לא התכוון לחנוק את המנוחה, וקבע כי המבקש לא ידע להסביר כיצד נגרמו למנוחה חבלות נוספות, עליהן הצביע ד"ר זייצב. אשר לשריטות שנמצאו על גרונה של המנוחה נקבע, כי יש להעדיף את הגרסה שלפיה הן נגרמו כתוצאה ממאבק בין המנוחה לבין המבקש. כן

נדחתה הטענה כי המבקש חנק את המנוחה לזמן קצר, ונקבע כי "המאבק בין בני הזוג נמשך פרק זמן ממושך יותר".

ה.

בית המשפט המחוזי קבע כי במעשיו של המבקש התקיימו כל יסודות עבירת הרצח:

החלטה להמית – שהתגבשה בצורה ספונטנית ומהירה בפעם האחרונה בה החל התינוק לבכות והמנוחה התלוננה בשל כך. נקבע כי מעשיו של המבקש, עוצמתם ומשכם, מעידים כי הם לא נועדו להשתיק את המנוחה אלא לגרום למותה. כן נקבע כי החבלות הנוספות על גופה של המנוחה, להן לא הציע המבקש הסבר, מלמדות כי הוא הכה אותה קודם למותה. עוד נקבע כי העובדה שהמבקש לא מיהר להזעיק עזרה לאחר ש"גילה" כי אשתו אינה בין החיים, יש בה כדי ללמד על רצונו לגרום למותה. כן נקבע כי מעשיו של המבקש לאחר שחנק את המנוחה – ניגש לטפל בתינוק והעביר את גופת המנוחה למכולה הסמוכה לבית – מצביעים על הלך רוחו ועל כוונתו בעת המעשה;

הכנה למעשה ההמתה –נקבע כי זו היתה שלובה במעשה ההמתה עצמו, והתבטאה בנטילת הסדין לצורך חסימת פיה של המנוחה ובלפיתת גרונה;

העדר קנטור – נקבע כי התנהגותה של המנוחה כלפי המבקש ותינוקם לא עלתה כדי קנטור, הן מבחינה סובייקטיבית והן מבחינה אובייקטיבית.

ט.

על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. ערעורו התמקד בשאלת היסוד הנפשי ובפרט ביסוד ההחלטה להמית. המבקש טען כי לא נשללה אחת האפשרויות עליהן הצביע ד"ר זייצב, שלפיה קיים מנגנון מוות אשר בו, כתוצאה מהפעלת כוח על הצוואר, נגרמים הפרעה קטלנית בקצב הלב ומוות.

פסק הדין של בית המשפט העליון

י.

בפסק דין מפי השופט א' א' לוי ע"ה, אליו הצטרפו השופט (כתארו אז) א' גרוניס והשופט ח'

מלצר (ע"פ 7355/08), נדחה הערעור ביום 21.9.11. בית המשפט העליון קבע, כי גרסת המבקש בדבר חניקת המנוחה לזמן קצר ביותר אינה מתיישבת עם התמונה הכוללת של ההתרחשויות, ולכן לא נמצא מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט המחוזי, שלפיהן חנק המבקש את המנוחה וגרם למותה. בית המשפט קבע כי השילוב בין עמדתו של ד"ר זייצב (גם אם אינה חסינה מפירוש לכיוונים שונים), שלפיה ממצאי הנתיחה מלמדים על חניקה של ממש שגרמה למוות, לבין הנתונים בדבר מאבק עם המנוחה – להם לא נתן המבקש הסבר – די בהם לדחות את גרסתו בדבר לפיתה קצרה ורגעית של גרון המנוחה.

יא.

אשר ליסוד ההחלטה להמית – בית המשפט קבע כי ברורה התקיימותו של רצון מצד המבקש להמית את המנוחה. נפסק, כי גם אם לא ניתן להצביע על מועד גיבושה המדויק של ההחלטה, אופן ההמתה מלמד כי הרצון לגרום את התוצאה הקטלנית הוא שהנחה את המבקש במעשיו. כך, שהרי לאחר שסתם את פיה של המנוחה באמצעות הסדין, המשיך והפעיל לחץ על גרונה. מסקנת בית המשפט היתה איפוא, כי בין אם היתה זו לפיתה רגעית, או כממצאו של בית המשפט המחוזי – לחץ ממושך ובעוצמה רבה – שנתקבל על דעתו של בית המשפט העליון, הנה התכלית היתה אחת: המתת המנוחה.

יב.

בית המשפט לא ראה צורך לנתח את צעדיו של המבקש לאחר מות המנוחה כמעידים על כוונתו בעת ביצוע המעשה; זאת, שכן נקבע כי מעשהו של המבקש מדבר בעדו, ואין צורך לתהות מדוע לא מיהר להזמין אמבולנס או לדווח על המקרה למשטרה מיד לאחר מכן. עוד נקבע, כי כאשר אדם ממית אחר בחניקה, נדרשות ראיות לכך שלא התקיימה כוונה להמית, והניסיון להראות כי המוות נגרם לא מחנק ממושך אלא מלחץ רגעי, דורש הוכחה בראיות, והנטל להציגן רובץ על כתפי הטוען. אשר לטענת הקנטור , בית המשפט דחה את הטענה כי התנהגותה של המנוחה באותו ערב היתה בבחינת קנטור – מתמשך או רגעי – ששיאו בצעקותיה, וכי די במעשיה להפחית מאחריותו של המבקש. נקבע כי המבקש טוען טענה עובדתית חלופית שיש לדחות: מצד אחד, כי לא התכוון להרוג את המנוחה, ומנגד, אם התכוון להרגה היה זה בשל התגרות בתכוף למעשה. בית המשפט הוסיף, כי גם לגופם של דברים אין לראות במעשיה של המנוחה משום קנטור במובן האובייקטיבי. בית המשפט דחה גם את הטענה כי יש להסתפק בעונש מופחת, בשל כך שהיה נתון במצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת של המנוחה בבנו התינוק. כאמור, הערעור נדחה.

החלטת השופטת ד' ברק-ארז לעניין בדיקה היסטולוגית

יג.

המבקש עתר לימים לבצע בדגימות שנלקחו מהמנוחה בדיקה היסטולוגית, הבוחנת את מאפייני הרקמות – והעשויה, לטענתו, לסייע לו לצורך הגשת בקשה למשפט חוזר, שתכליתה להמיר את הרשעתו ברצח להרשעה בהריגה; בדיקה כאמור לא נערכה במהלך המשפט. הן המשיבה הן משפחת המנוחה התנגדו לבקשה. ביום 9.7.14 קיבלה השופטת ד' ברק-ארז את בקשת המבקש, והורתה למכון הפתולוגי לערוך בדיקה היסטולוגית בדגימות שברשותו, שנלקחו מגופת המנוחה, ולהעביר את התוצאות להגנה (בש"פ 3303/14). השופטת קבעה כי כיום אין עוד מחלוקת בכל הנוגע לזכות העיון הנובעת מן ההכרה בהליך של משפט חוזר, ובתוך כך גם הזכות לבקש כי בית המשפט יורה לערוך בדיקה לקראת משפט חוזר, בהתקיים התנאים המצדיקים זאת. נקבע כי מדובר במקרה "קשה", בו כפות המאזניים כמעט מעוינות: מחד גיסא, מדובר בבדיקה שטרם בוצעה במקרה דנא ואשר נחשבת לאמיתה מוכרת ולא היתה מניעה לעריכתה במהלך המשפט; מאידך גיסא, לא התבררה די צרכה השאלה מדוע לא נעשתה הבדיקה ביזמת גורמי החקירה כחלק מרצף הבדיקות השגרתיות המבוצעות בחקירות רצח. נקבע כי מצד אחד, לא ניתן לומר שהמבקש פרש תשתית איתנה לכך שתוצאות הבדיקות יהיו מספקות לצורך הגשת בקשה למשפט חוזר, אך מאידך גיסא, נקבע כי עמד בנטל להוכיח שקיים סיכוי מסוים כי הבדיקה תסייע לקבלת בקשתו למשפט חוזר. זאת, בשים לב לאפשרות שהעלה ד"ר זייצב שלפיה סיבת המוות נבעה מלחץ רגעי על הצוואר, ולכך שהחבלות על גופה של המנוחה אינן סותרות בהכרח את גרסתו של המבקש.

יד.

השיקולים שהכריעו את הכף, בהצטברותם יחד, לקבלת הבקשה היו העובדה שמדובר בבדיקה פשוטה וזולה, אשר צפויה להתבצע בדגימות הקיימות במכון הפתולוגי, וכן קיום סבירות לכך שדגימות אלו ייקברו במועד קרוב, ובכך ייסתם הגולל על האפשרות לערוך את הבדיקה במועד אחר בעתיד (אם יתגלו עובדות רלבנטיות נוספות). השופטת ברק-ארז קבעה כי "המבקש לא שיכנע באופן מלא כי תוצאות הבדיקה הן בעלות פוטנציאל ממשי מבחינתו". אולם, לשיטת השופטת, "הוא הצליח להראות כי טמון בבדיקה פוטנציאל מבחינתו (בדרגת 'סיכוי מסוים') לקבלת בקשה למשפט חוזר". כאמור, השופטת הורתה כי המכון הפתולוגי יבצע את הבדיקה ההיסטולוגית בדגימות שברשותו ויעביר את תוצאות הבדיקה לידי ההגנה.

לאחר שנערכה הבדיקה ההיסטולוגית הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר, היא הבקשה הנוכחית. ביום 12.8.15 נעניתי לבקשת המבקש, והוריתי כי בקשה מתוקנת תוגש עד מחצית ספטמבר 2015, וכי המועד לתגובה יימנה מעת ההגשה.

טענות המבקש

טו.

לדברי המבקש, העתירה מושתתת על ראיות חדשות מהותיות ובעלות משמעות, אשר לא עמדו בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית המשפט העליון:

חוות הדעת ההיסטולוגית של ד"ר זייצב : המבקש מציין, כי בפתח חוות הדעת נכתב, שנבדקו "דגימות הרקמה והתתקינים ההיסטולוגיים שניטלו בנתיחת גופתה של המנוחה". לטענת המבקש, התוספת של בדיקת התתקינים ההיסטולוגים נעשתה שלא בהתאם להחלטת השופטת ברק-ארז . המבקש מפנה לממצאי הבדיקה הנוגעים לריאות: "גודש ניכר, נוזל בצקת בחללי הנאדיות. פה ושם נמצאים צברים של מקרופגים הטעונים בפגמנט חום. פה ושם מוקדים של פגמנט שחור". לטענת המבקש, בצקת ריאות היא ביטוי נפוץ לכשל לב, אשר כשלעצמו עשוי להופיע בשל הפרעות בקצב הלב. לדבריו, ממצא זה יכול לחזק את האפשרות שהמנוחה מתה שניות בודדות לאחר הלחץ על צווארה, לא בשל מנגנון חנק אלא בשל גירוי עצבי. לדברי המבקש, מנגנון זה אינו נפוץ יחסית, אך לא ניתן להתעלם ממנו. לדעתו, לא ניתן לקבוע את פרק הזמן שחלף מן האירוע נושא המשפט ועד מותה של המנוחה, ופרק זמן זה יכול היה להיות קצר מאוד (שניות בודדות). מכאן ניתן להסיק, לדבריו, כי המנוחה מתה מדום לב בשל הפרעה קטלנית בקצב הלב – האפשרות הראשונה שהעלה ד"ר זייצב – או למצער, לא ניתן לשלול את היתכנותה של אפשרות זו.

המבקש מבקש להשוות את חוות הדעת הפתולוגית הראשונה של ד"ר זייצב ל טיוטת חוות דעתו מיום 19.6.2007 . לטענת המבקש, בטיוטת חוות הדעת נערכו מספר שינויים בכתב, אותם הוא מפרט, אשר חלקם משמעותיים מאוד לדעתו ובוצעו בהקשר לחלקי הגוף הקשורים במישרין או בעקיפין לסיבת מותה של המנוחה.

שתיית תה טיבטי

להרזיה גורמת, לטענת המבקש, להפרעות בקצב הלב. לדבריו, אין חולק כי המנוחה נהגה לשתות תה טיבטי בכמויות גדולות במשך כשנה לפני מותה כדי להפחית ממשקלה, ובפועל הגיעה למשקל נמוך יותר ממשקלה מלפני הלידה. המבקש ציין כי ד"ר זייצב העיד במשפט, שאינו מתמצא בהשפעת השימוש בתה טיבטי על הפרעה בקצב הלב. לדברי המבקש, לקראת הגשת הבקשה, הגיעו לידו מספר מאמרים רפואיים בנושא, אותם פירט בבקשתו. לטענת המבקש, השימוש המוגבר של המנוחה בתה הטיבטי תרם להגברת הפרעות קצב הלב עוד לפני ההפרעה הקטלנית בקצב שנגרמה על ידי לחיצתו על צווארה במשך שניות בודדות; המוות מדום לב, הואץ, ככל הנראה, בשל הפרעות קצב קודמות.

חוות דעת פסיכיאטרית של הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר פוקס : מחוות הדעת עולה כי המבקש נהג ללחוץ על צווארה של המנוחה במהלך קיום יחסי מין ביניהם במטרה להרגיעה וכדי שתגיע לאורגזמה, וכך אף נהג באותו לילה, זמן קצר לפני האירוע. לטענת המבקש, עובדה זו מחזקת את מהימנותו ואת גרסתו העקבית שלפיה לא התכוון לגרום למות המנוחה.

חוות דעת ביולוגית של גב' ענת גסט : לפי חוות דעת זו על הסדין ששם המבקש בפי המנוחה (בניסיון להשתיקה) ועל המצעים בחדר השינה לא נמצא כתם דם כלשהו; כתמי הדם שנמצאו על חולצתו של המבקש, היו שלו בלבד. לדברי המבקש, ממצאים אלה מחזקים את גרסתו שלפיה לא היכה את המנוחה טרם מותה, לכן, סביר מאוד שהדם שהצטבר על פניה של המנוחה נוצר לאחר מותה.

תכתוב (זהו המינוח על פי האקדמיה ללשון העברית למה שקרוי לא אחת תמלול, קרי "העברת טקסט מוקלט לכתב"; ראו מאגר המונחים באתר האקדמיה ללשון העברית, וכן בש"פ 5881/15 מדינת ישראל נ' פישר (15.12.15), פסקה ל"ח לחוות דעתי) של קלטות חקירותיו של המבקש : לדברי המבקש, בפני בית המשפט לא עמדו תכתובי הקלטות של שתי חקירותיו מיום 15.6.07 ומיום 19.6.07. לטענת המבקש, חשיבותם של אלה רבה, הן בנוגע למהימנותו והן בנוגע לממצאים שונים שנקבעו על ידי בית המשפט. לדברי המבקש, הוא חזר שוב ושוב בחקירותיו על כך שסתם את פי המנוחה כדי שתפסיק לצרוח על התינוק שבכה. בחקירות אלה אמר כי לא תיכנן, לא התכוון ולא רצה להמית את המנוחה.

אמרתה במשטרה של גב' קרן שטיווי, שלא הובאה לפני בית המשפט, ושלפיה היתה בביתם של המבקש והמנוחה מהשעה 17:30 ועד 19:00 ולא הבחינה בדבר חריג ביניהם.

דו"ח שיחות יוצאות ונכנסות של חברת אורנג' : גם זו ראיה חדשה, המגלה כי המבקש דיוח למשטרה על כל השיחות הטלפוניות שניהל לפני ולאחריו.

לטענת המבקש, הראיות הנוספות שהציג מעידות כי לא היו לו כל כוונה או חפץ לגרום למות המנוחה "באותן שניות של ויכוח ואיבוד עשתונות בליל המקרה". לדבריו, הראיות הנוספות עשויות לחזק את מהימנותו והן בעלות פוטנציאל של ממש, כדי להביא לזיכויו מעבירת הרצח ולהרשיעו בעבירת הריגה, ובכך למנוע עיוות דין.

תגובת המשיבה

טז.

לדעת המשיבה, בתגובתה מיום 22.11.15, הבקשה אינה מגלה עילה למשפט חוזר ואין מקום להיעתר לה. המשיבה מתייחסת לראיות שהביא המבקש:

חוות הדעת ההיסטולוגית של ד"ר זייצב : המשיבה טוענת כי טענות המבקש בנוגע למצב הריאות של המנוחה ומה שניתן ללמוד ממנו הן במובהק עניין שבמומחיות ובוודאי שאין בהן, כאשר הן מובאות מפיו של המבקש, אותה אמינות לכאורית הנדרשת כדי לקבוע שיש בהן פוטנציאל להשפעה על תוצאת המשפט. לגופו של עניין נטען כי כותרת תוצאות הבדיקה היא "תוספת לחוות דעת", וככזו, היא מצטרפת לחוות הדעת של ד"ר זייצב, שלפיה מותה של המנוחה נגרם מתשניק מכני. המשיבה מוסיפה, כי אכן לאחר השחזור ציין ד"ר זייצב שקיימת גם אפשרות שלחץ קצר מאוד על הצוואר יביא להפרעה קטלנית בקצב הלב. אך, לדברי המשיבה, אפשרות של מוות כתוצא מלחץ קצר על הצוואר היתה מונחת לפני בית המשפט המחוזי ונדחתה, בין היתר, בהתבסס על החבלות הנוספות שהיו על המנוחה ועל המבקש עצמו, אשר נקבע כי נגרמו כתוצאה ממאבק. המשיבה מבהירה כי המבקש לא טען שלחיצתו על הצוואר היתה קצרה, אלא שכך היה "לתחושתו" (הדגשה במקור). לטענת המשיבה, אף אם הממצאים עשויים ללמד על כשל לב של המנוחה, אין מדובר ב"ראיה של ממש" לכך שלא התקיימה אצל המבקש כוונה להמית, והמבקש אף אינו טוען כי ממצאי הבדיקה ההיסטולוגית שוללים או סותרים את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, שלפיה היה מאבק לא קצר בין המבקש למנוחה שכלל, מלבד חניקה, גם הכאתה וגם פציעה של המבקש. לדברי המשיבה, הבאת תזה חלופית אפשרית אינה מקימה עילה להורות על משפט חוזר, בודאי אם זו עמדה בפני בית המשפט ונדחתה. לדעת המשיבה הבדיקה שנערכה בתתקינים ההיסטולוגיים עונה על החלטת השופטת ברק-ארז .

טיוטת חוות הדעת הפתולוגית : לדעת המשיבה, טיוטה זו היתה בתיק בית המשפט, ככל שסבר המבקש כי מדובר בעניין מהותי, היה על בא-כוחו לחקור את ד"ר זייצב בנקודה זו. לגופו של עניין, חוות הדעת מיום 24.6.07 כוללת את התיקונים בכתב יד עליהם הורה ד"ר זייצב בטיוטה – הנושאת כותרת זו – מיום 19.6.07. לדברי המשיבה, מדובר בתיקונים של עריכה ודיוק מקצועי ולא בשינוי עמדה, ולכן אין היא רואה כיצד יש בטיוטה זו כדי לשנות את תוצאת המשפט.

תה טיבטי

כגורם אפשרי להפרעות בקצב הלב : המשיבה מציינת כי המבקש בחר שלא לצרף לבקשתו את המסמכים אליהם הוא מפנה בהקשר זה, ואף לא צורפה כל ראיה מדעית התומכת בטענה זו. לדברי המשיבה, הטענה כי תה טיבטי להרזיה מגביר סיכון לכשל לבבי כבר היתה חלק מקו ההגנה של המבקש בבית המשפט המחוזי; לגופה של הטענה טוענת המשיבה, כי רחוקה מאוד הדרך להסיק שהמנוחה סבלה מהפרעות קצב בלב בשל שתיית תה טיבטי, והיא מזכירה כי לא נמצאו סמים, תרופות או אלכוהול בדמה.

חוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר פוקס : לטענת המשיבה, אין במסמך זה כל פוטנציאל העשוי להביא לשינוי תוצאת המשפט, שכן מדובר בגרסה של המבקש לאירוע, ממנה עולה כאילו החלה החניקה שהביאה למות המנוחה במהלך קיומם של יחסי מין ביניהם. לדברי המשיבה, גרסה זו היא בבחינת טענה עובדתית חלופית, שכן בעדותו בבית המשפט, בתשובתו לאישום ובשחזור ובהודעות למשטרה לא העלה המבקש טענה כאמור. לדעת המשיבה, אין מקום להורות על משפט חוזר כדי לאפשר למבקש לטעון טענה עובדתית חלופית. בנוסף, המסמך היה בידי ההגנה, ובכך נימוק כבד משקל שלא להיעתר לבקשה, במיוחד משאין טעם ממשי להצגתו בשלב זה.

חוות הדעת הביולוגית של גב' ענת גסט : גם מסמך זה היה בידי ההגנה בעת ניהול המשפט. המשיבה אינה מסכימה כי ממסמך זה נובע שעל הסדין ועל המצעים מחדר השינה לא נמצא כתם דם כלשהו. אף אם טענה זו נכונה, אין בכך, לדעת המשיבה, פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט. המשיבה מזכירה כי המנוחה נמצאה כשהיא חבולה וכי המבקש לא נתן הסבר לחבלות; אף לא נשמעה מפי המבקש טענה שלפיה החבלות על המנוחה נגרמו לאחר מותה.

תכתובן של קלטות חקירות המבקש : לדברי המשיבה, הודעות המבקש היו בפני בית המשפט ועיקרי הדברים מופיעים בהן. לדעתה, אין באלה פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט. זאת, שכן המבקש הודה כי האירוע במהלכו מצאה המנוחה את מותה היה אירוע אלים. המשיבה מציינת כי הכתובים נערכו כבר לפני הדיון בערעור בבית משפט זה.

אמרתה במשטרה של גב' קרן שטיווי : לדברי המשיבה, גם ראיה זו היתה בידי ההגנה במהלך המשפט. לדעת המשיבה, העובדה שהגברת התארחה בבית בני הזוג עובר לאירוע ולא הבחינה בשום דבר חריג ביניהם, אינה מוכיחה כי המבקש הלך לישון רגוע. המבקש עצמו מסר כי כעס כעס עצום על המנוחה, ולכן, לטענת המשיבה, לא תיתכן מחלוקת על כך שבליל האירוע זעם על המנוחה.

דו"ח חברת אורנג' : לטענת המשיבה, שיחות הטלפון שביצע המבקש לא היו בזירת המחלוקת ולכן אף אם הדיווח אמיתי, אין בכך כדי לגבור על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מן המבקש.

לסיכום טוענת המשיבה, כי המבקש לא הציג ראיות בעלות משקל סגולי אשר יש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט, במיוחד כשמדובר בהליך חריג הניתן במשורה.

הכרעה

יז.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה ובצרופות, ולאחר שבחנתי את הראיות שהציג המבקש, לבדן וביחד עם התשתית הראייתית שהובילה להרשעתו, סבורני כי לא עלה בידו לבסס עילה למשפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט; חוששני כי אין בראיות שצורפו לבקשה כדי לשנות את תוצאות משפטו של המבקש.

יח.

כנודע, בבסיסו של מוסד המשפט החוזר המעוגן בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט עומדת השאיפה ליצירת איזון בין שני ערכים מרכזיים: מצד אחד, ערך

חשיפת האמת ומניעת הרשעות שווא, מתוך הכרה כי טעות אנוש לעולם חוזרת. מנגד, עקרון סופיות הדיון – הבטחת ודאות משפטית, יציבות ויעילות דיונית (ראו למשל, מ"ח 3202/15 כהן נ' מדינת ישראל – הועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה , פסקה טז (10.9.15); 4990/14 דאוד נ' מדינת ישראל , פסקה כח

(28.4.15), והאסמכתאות שם). האיזון בין ערכים אלה הוא שמעניק למשפט החוזר את ייחודו המשפטי, ומבדל אותו מהליכי הערעור ה"רגילים" על פסקי הדין של הערכאות הדיוניות (מ"ח 511/12 דווידוב נ' מדינת ישראל , פסקה 17 (11.7.13)). על כן, חזר בית משפט זה ושנה כי נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא שפסק הדין נושא הבקשה ניתן כדין (מ"ח 4057/02 סובחי נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (10.7.02)); זהו גם צו השכל הישר. אמנם, אמיתה זועקת לכאורה – כאשר ישנה כזאת – מצדיקה בירור נוסף, ומכאן מוסד המשפט החוזר, אך ברי כי בנושא שכבר נבדק במספר בתי משפט תיחלש הנטיה לאפשר הליך חוזר, שהרי אין להתיר מצב של "אין לדבר סוף"; ואין לאפשר קיומו של משפט חוזר רק משום שהנידון מתקשה להשלים עם הרשעתו (מ"ח 5639/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 19 (27.2.13)), מה שיקרה לא אחת, אלא בהתקיים במובהק אחת העילות שמנה המחוקק.

יט.

בנסיבות אלה, היתר למשפט חוזר ניתן במשורה, בבחינת החריג ולא הכלל (מ"ח 5568/09 סביחי נ' מדינת ישראל , פסקה 19 (31.8.11)). ויוטעם: משפט חוזר אינו נועד לקיים הליך נוסף של ערעור על פסק הדין, בו תינתן למבקש "הזדמנות נוספת" לטוות גרסה שונה או משופרת (מ"ח 3139/13 רחמיאן נ' מדינת ישראל , פסקה 23 (25.2.14)).

כ.

הבקשה דנא מושתתת על העילה החקוקה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, שעניינה קיומן של עובדות או ראיות העשויות, לבדן או ביחד עם החומר הקיים, לשנות את תוצאת המשפט לטובת המבקש. מלשון הסעיף עולה, וכך אף נקבע בפסיקה, כי אין די בעצם הגשתן של ראיות חדשות כדי להצדיק מיניה וביה קבלת בקשה למשפט חוזר (מ"ח 5336/14 סיסו נ' מדינת ישראל , פסקה 23 (21.1.15)). על הראיות הנוספות להיות אם כשלעצמן ואם בהצטרפן לראיות שעל פיהן הורשע המבקש – "בעלות משקל סגולי" אשר יש בו כדי להביא ל שינוי תוצאות המשפט (מ"ח 2847/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (29.7.05); מ"ח 6020/13 גור אריה נ' מדינת ישראל , פסקה 24 (21.10.14)). הלכה פסוקה היא כי על בית המשפט לשקול את הראיות החדשות לצד המארג הראייתי, התשתית העובדתית וממצאי המהימנות שנקבעו בערכאות הקודמות (מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 498 (1984)). דבר זה מתיישב כמובן עם צו השכל הישר.

כא.

בענייננו צירף המבקש לבקשתו מספר ראיות חדשות, או שמתבקשת הצגתן עתה אף שהיו בידי המבקש בעת ניהול משפטו, ובראשן חוות הדעת ההיסטולוגית של ד"ר זייצב. להלן אדרש לראיות אלה.

כב.

חוות הדעת ההיסטולוגית : כאמור, הבדיקה ההיסטולוגית בדגימות שנלקחו מגופת המנוחה ושנותרו ברשות המכון הפתולוגי, נערכה בעקבות החלטת השופטת

ברק-ארז מיום 9.7.14 ותוצאותיה הועברו לידי ההגנה. המבקש טוען כי ממצאי ד"ר זייצב בעקבות בדיקה זו מחזקים את האפשרות שהוא מעלה, כי המנוחה מתה שניות בודדות לאחר הלחץ על צווארה, לא בשל מנגנון חנק אלא בשל גירוי עצבי. לדבריו, ניתן להסיק כי המנוחה מתה מדום לב בשל הפרעה קטלנית לקצב הלב, או, למצער, לא ניתן לשלול את היתכנותה של אפשרות זו.

לאחר שעיינתי בחוות הדעת ההיסטולוגית, מסקנתי היא שלא די בה על מנת לבסס עילה למשפט חוזר; אין היא מהוה ראיה שיש בה, או בהשתלבותה עם החומר שהיה בפני בית המשפט, פוטנציאל להביא לשינוי תוצאת המשפט. ראשית, דומה, כי צודקת המשיבה בטענתה שפירוש ממצאי הבדיקה ההיסטולוגית, לרבות בעניין הריאות – וכלשונם "גודש ניכר, נוזל בצקת בחללי הנאדיות. פה ושם נמצאים צברים של מקרופגים הטעונים בפיגמנט חום. פה ושם מוקדים של פיגמנט שחור" – הם עניין שבמומחיות, והמבקש אינו מומחה ולא הביא מומחה מטעמו בעניין זה . אף ללא המומחיות הנדרשת, דומה כי אין בממצאים בעניין הריאות כדי לשנות את תוצאת המשפט, והרי תוצאות הבדיקה ההיסטולוגית הובאו כ"תוספת לחוות הדעת" המקורית של ד"ר זייצב. כשלעצמי תהיתי מדוע ממצא זה מתיישב יותר עם טענת ההפרעה הקטלנית לקצב הלב מאשר עם טענת החנק המתמשך, וזאת אף בטרם נידרש לשאלה עד כמה רלבנטית הטענה בנסיבות. דומה שאין בכוחה של חוות הדעת ההיסטולוגית להתגבר על מכלול הראיות הנסיבתיות המצביעות על אשמתו של המבקש ולשלול את כוונת המבקש להמית את המנוחה, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי ואושר בבית משפט זה. למשל, אין בכך מענה לחבלות שנמצאו על גופתה של המנוחה, שהמבקש לא ידע להסבירן, ולהתנהלותו לאחר מות המנוחה – העובדה שלא הזעיק עזרה ושהטמין את גופת המנוחה במכולה. גם מי שנכנס לפאניקה בעקבות אירוע קשה, חזקה עליו שכדי להציל חיי אדם (רעייתו, לא פחות) יעשה מאמץ להזעיק עזרה. והחבלות – מה המענה להן?

בהקשר זה יצוין, כי ככלל, הצגת תיזה עובדתית חלופית או היפותטית אינה מקימה עילה להורות על משפט חוזר (השוו מ"ח 2175/14 סויסה נ' מדינת ישראל , פסקה 23 (21.9.14); ראו גם מ"ח 1005/12 מירופולסקי נ' מדינת ישראל , פסקאות 9-8 (12.9.12), להלן עניין מירופולסקי ; מ"ח 5048/08 אייזן נ' מדינת ישראל , פסקה 32 (20.11.05)); בודאי כך אם הטענה עמדה בפני בית המשפט ונדחתה. במקרה דנא, בהמשך לאמור מעלה, חוות הדעת ההיסטולוגית אינה קובעת באופן ברור ההופך את הקערה על פיה, כי המנוחה מתה מדום לב בשל הפרעה קטלנית בקצב הלב ולא כתוצאה מחנק מכני. הקביעה כי "כוונה להרוג היתה שם מכל מקום", לא נסתרה איפוא (השוו ע"פ 334/74 ג'מאמעה נ' מדינת ישראל , פ"ד כט(2) 29, 32 (1975)). כאמור, סבורני כי העלאת האפשרות ההיפותטית שלפיה מות המנוחה נגרם מדום לב בשל הפרעה קטלנית על קצב הלב שניות בודדות לאחר שהמבקש לחץ על צווארה, אין די בה ואינה מצדיקה קיומו של משפט חוזר (השוו עניין מירופולסקי , פסקה 10).

למעלה מן הצורך אציין, כי ממצאים נוספים בבדיקה ההיסטולוגית הם "דימומים טריים בתת העור, בין סיבי השריר וברקמת החיבור, ללא תגובה דלקתית תאית", ובלשון – "דימומים טריים בין סיבי שריר ללא תגובה דלקתית תאית". לממצאים אלה ולמשמעותם, תהא אשר תהא, אין המבקש נדרש.

כג.

אף יתר הראיות שהוצגו נראה שאינן מסייעות למבקש. כך למשל, לא ראיתי כיצד יש ב טיוטת חוות הדעת הפתולוגית ובתיקונים שנערכו עליה, אשר באו לידי ביטוי בחוות הדעת הפתולוגית כפי שהוגשה לבית המשפט, כדי לשנות את תוצאת המשפט.

תיקונים אלה מטרתם היתה שימוש במינוח מקצועי יותר בחוות הדעת; על פניהם אין מדובר בשינוי עמדתו של ד"ר זייצב.

זאת ועוד, טענת המבקש בנוגע להשפעות התה הטיבטי ששתתה המנוחה כגורם אפשרי להפרעות בקצב הלב נטענה בעלמא, ללא צירוף ראיה מדעית התומכת בטענה. יצוין, כי המבקש טען טענה זו במהלך המשפט בבית המשפט המחוזי, והטענה נדחתה. משכך, גם טענה זו אינה מצדיקה קיומו של משפט חוזר. אשר ל חוות הדעת הביולוגית של גב' ענת גסט , סבורני שגם בה אין אשר סבור המבקש למצוא. מסמך זה היה בידי ההגנה בעת ניהול המשפט, אך היא בחרה שלא לעשות בו שימוש. ויוזכר: כאשר מדובר בראיות שהיו בחזקת המבקש ולא הוצגו, על המבקש מונח הנטל להסביר מדוע הן מוצגות רק בשלב כה מאוחר (מ"ח 73/14 אלסייד נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (27.1.14)); זאת גם אם אין הדלת נעולה על פי הפסיקה. נטל זה לא הורם. לגופו של עניין, דומה כי אין בממצאי חוות הדעת, שלפיהם לא נמצאו כתמי דם על הסדין שהיה בפי המנוחה ועל המצעים בחדר השינה, כדי להביא לשינוי בתוצאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

כד.

אף תכתובן של קלטות חקירות המבקש

שצורפו לבקשה אינו מצדיק להורות על משפט חוזר. הודעות המבקש במשטרה הוצגו בבית המשפט המחוזי, ועיקרי דבריו של המבקש בחקירות המשטרה היו לנגד עיניו. בית המשפט המחוזי דן בעדותו של המבקש באריכות, ו קיבל אותה חלקית באשר לאירועים בליל מותה של המנוחה. בנוסף, צודקת המשיבה בטענתה שלפיה המבקש הודה, כי האירוע במהלכו מצאה המנוחה את מותה היה אלים (עדות המבקש בבית המשפט, עמוד 115 לפרוטוקול הדיון מיום 30.12.07). בנסיבות אלה, אין בתכתוב קלטות החקירות פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט.

כה.

אשר ל חוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר פוקס , גם בעניין זה אין מדובר בראיה שיש בה להקים עילה למשפט חוזר. בחוות הדעת נכתבה גרסת המבקש לאירוע שלפיה החניקה אשר הביאה למות המנוחה החלה במהלך קיום יחסי מין. גרסה זו היא בבחינת טענה עובדתית חלופית, שלא עלתה בבית המשפט המחוזי אף שהמסמך היה בידי ההגנה אותה עת. כאמור מעלה בפסקה כ"ב, הצגת תיזה עובדתית חלופית או היפותטית אינה מקימה עילה להורות על משפט חוזר, והדברים שנכתבו שם יפים גם לעניין דנא.

כו.

נראה כי גם ב אמרתה במשטרה של גב' קרן שטיווי אין כדי להביא לשינוי בתוצאת המשפט. העובדה שבשעות הערב עובר לאירוע לא הבחינה השכנה בדבר חריג בין בני הזוג, אינה מוכיחה דבר לעניין מה שאירע בהמשך הלילה, והחיים עלולים לזמן התלקחות לאחר שקט, שלעתים הוא שקט שלפני הסערה. בנוסף, אמרה זו היתה בידי ההגנה גם במהלך המשפט, וגם בעניין זה יפים הדברים שנכתבו בפסקה כ"ב מעלה.

כז.

לבסוף, כפי טענת המשיבה, שיחות הטלפון שביצע המבקש, המתועדות ב דו"ח חברת אורנג' , לא היו כלל במחלוקת במהלך המשפט, ומשכך אין בתוכן הדו"ח כדי לשנות מתוצאת המשפט אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

כח.

שאלתי עצמי אם בכל זאת הצטברותם של כל הרכיבים האמורים – גם אם לא ראיתי עין בעין עם המבקש לגבי כל אחד מהם – אינה מצדיקה משפט חוזר. תשובתי אינה בחיוב; כיון שלכל אחד מהם משקל מועט, אם בכלל – כך גם להצטברותם.

סוף דבר

כט.

כללם של דברים, נוכח כל האמור, חוששני כי המבקש לא הוכיח כי יש בבקשה כדי לגבש עילה לקיומו של משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט; דומה כי אין בבקשה ובראיות שצורפו לה כדי לבסס, כשלעצמן או יחד עם החומר שהיה בפני בתי המשפט, את התשתית הראייתית הדרושה לשם כך.

ל.

לפיכך איני נעתר לבקשה למשפט חוזר.