מ"ח 4435/98סופיאן פרג נ. מדינת ישראל

בקשה לקיים משפט חוזר בעניינו של המבקש, אשר נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' צ' בן זמרה) בת"פ 270/95, ובבית המשפט העליון (הנשיא א' ברק, המשנה לנשיא ש' לוין והשופטת ד' דורנר) בע"פ 7368/96.

1.כנגד המבקש, סופיאן פרג' ( להלן: המבקש ), הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום. כתב האישום כלל שבעה אישומים. המבקש כפר בכל האישומים שיוחסו לו. התיק התנהל בפני השופט א"צ בן זמרה. בעקבות מחיקתו של האישום השני, נוהל הדיון ביחס לששת האישומים האחרים, אותם אתאר בתמצית עתה.

באישום הראשון, נטען כי בחודש מאי שנת 1995 המבקש ומלוויו היכו את חמדי נאסר אל-דין. על פי הנטען, ברקע הדברים עמדה דרישת המבקש מחמדי לפצותו בגין נזק שגרם לו חמדי לטענתו בכך שהעיד נגדו בתיק פלילי. כן נטען, כי בעקבות מכות אלו הסכים חמדי לתשלום כל סכום שיקבע ע"י אדם ש"ישפוט" ביניהם. על פי האישום הראשון, בעקבות פסיקת הפוסק כאמור ותחת איומי המבקש שילם המבקש לחמדי סכומי כסף שונים. המבקש הואשם, על יסוד טענות אלה, בשתי עבירות סחיטה בניגוד לסעיפים 427 סיפא ו428- סיפא לחוק העונשין, תשל"ז1977- ( להלן: חוק העונשין ).

האישום השלישי מתייחס לאירוע שהתרחש על פי הנטען בחודש יולי שנת 1995. על פי הנטען, בשעת צהרים הגיעו המבקש וחבריו למסעדה בשם "קוויק לאנץ'", השייכת לאחד מוסא שאקר. המבקש ביקש לקנות במסעדה עוף על גחלים. נאמר לו, כי המסעדה סגורה לרגל שיפוצים. בעקבות דברים אלה, המבקש וחבריו שעימו ניפצו כוסות ושברו זכוכית גדולה המפרידה בין המטבח למסעדה. בעקבות זאת הוכן עבורו העוף על ידי עובד שבמקום. באישום האמור נטען, כי לאחר שבעל המסעדה התלונן נגד המבקש במשטרה, התקשר המבקש אליו ואמר לו שהוא יגרום לכך שיסגור את חנויותיו וכי "עוד אראה לך". באישום זה יוחסה למבקש עבירת איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, ועבירה של היזק בזדון בניגוד לסעיף 452 לחוק.

באישום הרביעי נטען כלפי המבקש, כי בשיחה עם שוטר במיפלג המיעוטים במשטרת ישראל, יגאל דניאל שמו, אמר לו כי הוא כועס על החיפוש שביצע שוטר אחר, בנימין הרנס, בביתו. לטענת המבקש, הוכו בני משפחתו בחיפוש. המבקש אמר לשוטר, כי על פחות מזה אחיו עומר רצח שוטר אחר במיפלג, ביאזי שמו, והוא מרצה על כך עונש מאסר עולם. כן נטען, כי ביום 19.7.95 בדרכו לביהמ"ש צעק המבקש לעבר בני משפחתו כי הרנס היכהו ודחפו וכי "זה המנייק ובו יש לטפל". בגין מעשים אלה, הואשם המבקש באיומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין.

באישום החמישי, נטען כי ביום 24.6.95 סמוך לשעה 21:30 המבקש ומלוויו עצרו מכונית גרר בשרות המשטרה. באותה עת, היה על מכונית הגרר רכב פורד טרנזיט, שהיה חשוד כגנוב, ושנתפס מאחי המבקש, סנאן שמו. על פי הנטען, המבקש ומלוויו אילצו את נהג הגרר לרדת ממנו. בשלב זה, הורידו המבקש ומלוויו את הרכב מהגרר ונמלטו מהמקום. על בסיס זה, הואשם המבקש בעבירה של שוד בניגוד לסעיף 402ב' לחוק העונשין, ולחלופין בסחיטה באיומים בניגוד לסעיף 428 סיפא לחוק.

באישום השישי נטען, כי ביום 13.6.95 סמוך לשעה 11:45 המבקש יחד עם מספר מלווים נכנסו למשרדו של חליל קבועה. נטען, כי המבקש דרש ממנו כסף כתשלום חוב של עמותת "שבלים" (אותה ניהל חליל), לאדם בשם עאוני שתייה. בתגובה לטענתו של חליל קבועה כי קבע להיפגש עם שתייה ביחס להסדר החוב, תקפוהו המבקש ומלוויו והיכוהו בכל חלקי גופו, תוך כדי מתן עיצה לשלם את החוב שאם לא יעשה כן יבולע לך. באישום זה, הואשם המבקש ב- 2 עבירות סחיטה בניגוד לסעיפים 427 סיפא ו428- רישא לחוק העונשין ובתקיפה בניגוד לסעיף 379 לחוק.

באישום השביעי הואשם המבקש, כי לבקשת אבו חמיס סלאיימיה לגבות עבורו חוב בסך 10,000 ש"ח מאת מג'אלב אלשייך, הזמין המבקש את אלשייך למשרדו. כשזה הגיע התקשר לאדם שלישי, חאתם ג'עברי שמו, כדי שיכה את אלשייך ויטיל עליו אימה. בעקבות זאת, הגיע חאתם ותקף את המתלונן תוך דרישת 7,000 ש"ח. על בסיס טענות אלה, הואשם המבקש בשתי עבירות סחיטה בניגוד לסעיפים 427 רישא ו428-א' רישא לחוק ובתקיפה בניגוד לסעיף 379 לחוק.

2.בעקבות פרשת התביעה ופרשת ההגנה, ניתנה הכרעת דין מפורטת, בה דן בית המשפט המחוזי בראיות בכל אחד מן האישומים. בהכרעת הדין, זוכה המבקש מחמת הספק מן האישומים הראשון והשביעי, והורשע באישומים השלישי, הרביעי, החמישי והששי. מסקנותיו של בית המשפט, בכל האישומים, היו מבוססות על ניתוח פרטני של הראיות שהובאו בפניו, ועל ממצאי מהימנות שקבע ביחס לכל אחד ואחד מן האישומים.

בגזר דינו, עמד בית המשפט על עברו הפלילי העשיר של המבקש, ועל אופיו האלים של המבקש כפי שנשקף ממעשיו. לכף הזכות, ציין בית המשפט כי בעבירות בהן הורשע לא נגרמו נזקים משמעותיים, וכי עבירת השוד בה הורשע, בגדרי האישום החמישי, היא למעשה עבירה קלה יותר של שיבוש הליכי משפט, שכן הרכב שנלקח בכוח היה שייך למבקש או לאחיו, ובמועד הרלוונטי היה ברשות המשטרה לצורך חקירה בחשד כי מדובר ברכב גנוב. עוד ציין בית המשפט, כי לא הוכח כי המבקש עסק באופן שוטף בסחיטה או בגביית דמי חסות.

על בסיס שיקולים אלה, דן בית המשפט המחוזי את המבקש למאסר של שלוש וחצי שנות מאסר, וכן דן אותו למאסר על תנאי של שנתיים אם יבצע עבירות על סעיפים 272-268, 427, 428, 430 ו431- לחוק העונשין. בנוסף לכך דן בית המשפט את המבקש למאסר על תנאי של שמונה חודשים אם יבצע עבירות בניגוד לסעיפים 192 ו452- לחוק העונשין.

3.על הכרעת הדין וגזר הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון. עיקרו של הערעור הופנה כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, עליהן ביסס את הרשעתו של המבקש. במוקד כתב הערעור עמדו האישומים החמישי והששי, אשר לגביהם הועלו גם טענות בדיון בעל פה. לחילופין, הועלה ערעור גם כנגד חומרת העונש.

בית המשפט העליון קיבל, בהסכמת הצדדים, את הערעור על ההרשעה באישום החמישי, והמיר את ההרשעה בשוד בהרשעה בגין שיבוש הליכי משפט, על יסוד אותן עובדות עצמן, כפי שנקבעו בית משפט קמא. בשאר האישומים, נותרה הרשעת המבקש על תילה.

נוכח קבלת הערעור באישום החמישי, החליט בית המשפט להפחית חצי שנה מעונש המאסר בפועל, שהושת על המבקש, ולהעמיד עונש זה על שלוש שנות מאסר. נקבע, כי שאר חלקיו של גזר הדין יישארו ללא שינוי.

פסק דינו של בית המשפט העליון ניתן ביום 11.8.97.

4.ביום 2.9.97, הופנתה ליועץ המשפטי לממשלה בקשתו של המבקש לערוך משפט חוזר בעניינו. בעיקרו של דבר, הטענות שביסוד הבקשה הן אלה:

א.טענות כנגד בית משפט קמא. בעיקרו של דבר, מדובר בטענות של המבקש כנגד השופט בבית משפט קמא. על פי טענות אלה, השופט בבית המשפט המחוזי פעל תחת איום ולחץ של התביעה. בין השאר, נטען כי הלחץ האמור הופעל לאחר התבטאות גזענית של השופט, אשר בעקבותיה ביקשה התביעה לפסול אותו ובקשתה נדחתה. המבקש טוען כי בעקבות דברים אלה, נאלץ השופט ללכת לקראת התביעה בעניינו. כן נטען, כי השופט היה "צריך לפצות" את התביעה בשל פסיקתו בפרשה קודמת, ובשל כך הורשע המבקש בלא שהיתה להרשעתו תשתית מספקת.

ב.טענות נגד בא כוחו של המבקש, עורך הדין בלום, אשר ייצג את המבקש בשתי הערכאות. על פי הטענות, בערעור האמור לא העלה את הטענות שהמבקש ביקש להעלותן, וכי לא הגיע מוכן לישיבה כי הוא חזר מחוץ לארץ.

המבקש טוען, כי היסב את תשומת ליבו של בא כוחו לטענותיו בדבר היות בית משפט קמא מוטה לרעתו. לטענת המבקש, בשל העובדה שעורך דין בלום היה תובע משטרתי, והופיע בפני השופט קמא כאשר זה כיהן כשופט בבית משפט השלום, לא העלה בא כוחו של המבקש את הטענות בפני בית המשפט שכן "לא נעים לו לדבר על זה".

כן טען, כי עורך דינו התרשל בייצוג בבית המשפט העליון, נוכח ויכוח שהתפתח ביניהם, אשר בגינו טען בדיון טענות לרעת המבקש, סירב לבקשותיו של המבקש לדבר עימו, ולא המתצא בנעשה בתיק.

ג.המבקש טוען, ללא פירוט, כי התביעה הטעתה את בית המשפט המחוזי והעלימה ממנו ראיות. כן טוען המבקש, כי התביעה הטעתה גם את בית המשפט העליון בדיון בערעורו, ומסרה לבית המשפט פרטים לא נכונים בדבר העונש שהושת עליו בבית משפט קמא.

ד.המבקש טוען כי העונש שנגזר עליו מוגזם לצד החומרה, בהתחשב בנסיבותיו האישיות.

5.בהתאם לתקנה 2 לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, הוגשה לבית המשפט חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בבקשתו של המבקש לקיים משפט חוזר. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא, כי אין מקום לקיים משפט חוזר, שכן המבקש לא ביסס את דבר קיומה של אחת מן העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, לעריכת משפט חוזר.

6.דין הבקשה להידחות.

אשר לטענות המבקש כנגד בית משפט קמא, הרי שמן החומר עולה בבירור, כי הכרעת דינו של בית משפט קמא בכל אחד מן האישומים כנגד המערערת מעוגנת היטב בחומר שהיה בפניו. ההחלטה משקפת ניתוח ענייני ויסודי של חומר הראיות והעדויות, אשר הביא לזיכויו של המבקש משנים מן האישומים, ולהרשעתו בארבעה מהם. המבקש אינו מתמודד עם ניתוח זה לעיצומו. לא מצאתי בחומר ולו רמז לביסוסן של הטענות שמעלה המבקש כנגד טוהר שיקוליו של בית המשפט, ובנסיבות אלה דומה כי מוטב היה לו למבקש אילו היה נמנע מהעלותן כלל. בשולי הדברים אוסיף, כי השעה להעלות טענות אלה, אשר עניינן בטענות המבקש בדבר פסלותו של בית משפט קמא, חלפה זה מכבר (ראה סעיפים 148-146 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב1982-).

בנקודה זו נקשרות טענותיו של המבקש כנגד בית משפט קמא לטענותיו כנגד טיב הייצוג שזכה לו מאת בא כוחו. גם לטענות אלה לא הונחה התשתית הנדרשת. אכן, מן החומר שבפני, הכולל גם את כתב הערעור שהוגש לבית המשפט העליון וגם את פרוטוקול הטיעונים בעל פה, עולה כי בא כוחו של המבקש הכיר את התיק על בוריו, ופעל באורח סביר ומיומן בייצוגו של המבקש. טענותיו של המבקש כאילו לאמיתו של דבר היו פני הדברים אחרת, הן כוללניות, וממילא אין בהן את המשקל הכבד הנדרש לצורך ביסוסו של חשש ממשי לעיוות דין המצדיק קיומו של משפט חוזר (סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט). אשר לטענות המבקש בדבר הטייה כביכול של בית משפט קמא, הרי שהמבקש אינו מצביע על פגם כלשהו בשיקול דעתו של בא כוחו של המבקש, אשר ייצגו גם בערעור, אשר החליט שלא להעלות ענין זה. בשל כך, גם בטענות אלה של המבקש אין כדי לבסס, ולו לכאורה, עילה לקיומו של משפט חוזר.

אשר לטענות המבקש בדבר הטעיה של בית משפט קמא או הסתרה של ראיות מפניו, הרי שגם אלה נטענו ללא פירוט, וממילא אין בהן כדי להביא לקיומו של משפט חוזר. לטענות בדבר הטעיה של בית המשפט העליון אין עיגון בפרוטוקול הדיון. לכל היותר, מדובר בטענה על השמטה של עונש המאסר על תנאי של שמונה חודשים שהושת על המבקש מטיעוני התביעה. השמטה כזו, גם אם אירעה, אין בה כדי להביא לשינוי כלשהו בתוצאת ההליך, ומה גם שהכרעת דינו וגזר דינו המלאים של בית משפט קמא היו בפני בית המשפט העליון בדונו בערעור המבקש.

גם טענת המבקש לענין העונש המופרז, כביכול, שנגזר עליו, אינה מגלה, ולו לכאורה, עילה למשפט חוזר.

לפיכך, דין הבקשה להידחות.