מ"ח 5358-24 מ"ח 5358-24

לפניי בקשה לקיום משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) בעניינו של המבקש, אשר הורשע בעבירות של אינוס ומעשה מגונה לפי סעיפים 345(א)(1) ו-348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה.

1.את פירוט מעשיו של המבקש במתלוננת ניתן למצוא בפסק הדין בע"פ 6819/20 עמר נ' מדינת ישראל (9.12.2021) ובהחלטה בבקשה קודמת שהגיש המבקש לקיום משפט חוזר במ"ח 6590/23 עמר נ' מדינת ישראל (10.9.2023).

בתמצית, לפי העובדות שפורטו בכתב האישום שהוגש נגדו, ביום 25.8.2016 פגש המבקש את המתלוננת ואחותה, עמה הייתה לו היכרות מוקדמת, במלון באילת בו שהו השתיים. במסגרת זו התרחשו האירועים הבאים (בסדר כרונולוגי): המבקש חיבק את המתלוננת; בזמן שהאחות הייתה מחוץ לחדר בו שהו השלושה, המבקש נשכב על המתלוננת ותפס את ידיה מעל ראשה, פעולה אותה הפסיק רק עם חזרת האחות, ולאחר שהאחות הורתה לו לעשות זאת; כאשר היו השלושה במעלית בדרכם לחדר אחר במלון, המבקש ביצע מעשה מגונה במתלוננת בכך שנגע באיבר מינה מעל בגדיה. לאחר מכן, כאשר המתלוננת עזבה את החדר האחר ושבה לחדרה כדי לנוח, התלווה אליה המבקש, ועם כניסתם לחדר, החל לגעת במקומות שונים בגופה, הוריד את בגדיה, הוביל אותה אל המיטה, החדיר אצבעותיו לאיבר מינה, חיכך את איבר מינו באיבר מינה וחדר אליה. כתב האישום מפרט כי המתלוננת התנגדה וניסתה להדוף את המבקש, אולם, משראתה כי אינה מצליחה, הפסיקה להתנגד ואמרה לו ש"יסיים עם זה כבר", או ביטוי דומה.

2.המבקש הורשע במיוחס לו ביום 8.12.2019 (תפ"ח 54701-11-17 (מחוזי ב"ש), כב' הנשיאה ר' יפה-כ"ץ והשופטים ג' שלו וא' משניות). בית המשפט קבע כי עדות המתלוננת נמצאה מהימנה ויש ליתן בה אמון מלא. כך, נקבע כי עדותה נותרה עקבית לאורך ההליך, וכי הסתירות להן טען המבקש בגרסתה אינן מהותיות ואינן מורידות ממשקל עדותה. ביום 18.8.2020 גזר בית המשפט את דינו של המבקש, והשית עליו 8 שנות מאסר, מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין, ותשלום פיצויים למתלוננת בסך 70,000 ₪. ערעור שהגיש המבקש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין נדחה ביום 9.12.2021 (ע"פ 6819/20 הנשיאה א' חיות, והשופטים ג' קרא וי' וילנר). בפסק הדין בערעור נקבע כי טענות המבקש מכוונות לממצאי עובדה ומהימנות שאין עילה להתערב בהם. כמו כן, בית המשפט אישר את קביעת בית המשפט המחוזי כי אין בסתירות שהעלה המבקש כדי לפגוע באמינותה של המבקשת.

3.המבקש הגיש ביום 4.9.2023, לפני פחות משנה, בקשה לקיום משפט חוזר, אשר נדחתה על ידי המשנה לנשיאה פוגלמן בהחלטתו מיום 10.9.2023 (מ"ח 6590/23; להלן: ההחלטה הקודמת). כמתואר בהחלטה הקודמת, טענות המבקש באותה בקשה התמקדו בעיקר בעדותה של המתלוננת: נטען כי קיימות סתירות בגרסת המתלוננת בעדותה בבית המשפט המחוזי ביחס לגרסתה במשטרה, וכי המתלוננת השמיטה פרטים עובדתיים מגרסתה אשר מלמדים כי יחסי המין התקיימו בהסכמה. בית המשפט דחה את הטענות וקבע כי מדובר בטענות "ערעוריות" באופן מובהק, שאין מקום לדון בהן במסגרת הליך של משפט חוזר. עוד נקבע שהמבקש לא פירט מדוע הבקשה עומדת באמות המידה הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט.

4.ביום 20.9.2023 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה הקודמת, אשר נדחתה עוד באותו יום מן הטעם שלא קיים הליך של עיון חוזר בהחלטה בבקשה לקיום משפט חוזר. לגופו של עניין, הוער כי המבקש חזר על הטענות אותן העלה בבקשתו לקיום משפט חוזר, שעיקרן במהימנותה של המתלוננת, וכי אין בהן כדי להצדיק עיון חוזר. ביום 15.5.2024 הגיש המבקש בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטה הקודמת, אשר נדחתה ביום 19.5.2024 מטעמים דומים.

5.מכאן הבקשה שלפניי. המבקש, שאינו מיוצג, שוטח על פני עמודים רבים את הממצאים העובדתיים שלטענתו תומכים במסקנה כי יחסי המין בינו לבין המתלוננת התקיימו בהסכמה.

6.דין הבקשה להידחות מן הטעמים שפורטו בהחלטה הקודמת. ראשית, המבקש מעלה טענות "ערעוריות" מובהקות שעניינן בממצאי עובדה ומהימנות, שאין מקום לדון בהן במסגרת בקשה לקיום משפט חוזר (ראו לדוגמה, מ"ח 8719/23 חוצ'ינסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 והאסמכתאות שם (10.1.2024)). שנית, המבקש אינו מפרט על אילו מן העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט הוא מסתמך, וממילא אינו מוכיח כי התנאים הקבועים בסעיף מתקיימים בעניינו.

7.אשר על כן, הבקשה נדחית.