מ"ח 5402/00 מיכאל לבלוב נ. מדינת ישראל

בקשה לקיים משפט חוזר.

1.ביום 2.4.96 הוגש כתב אישום כנגד המבקש בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת"פ 2488/96, בו יוחסו לו שבעה אישומים שונים של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (חמש עבירות), גניבה בידי מורשה (חמש עבירות), הדחה בחקירה (שתי עבירות) ושיבוש הליכי משפט (שתי עבירות).

2.על פי עובדות כתב האישום, פרסם המבקש מודעה בעיתון על פיה טיפל הוא בהסדרת הגירה חוקית לקנדה ובהסדרת עבודה שם. המבקש גבה כסף עבור שירותיו, אך המתלוננים לא זכו לקבל את האשרות המובטחות. לאחר שנודע לו כי שניים מהמתלוננים פנו למשטרה, איים עליהם ודרש כי יחזרו בהם מתלונתם. ביום 19.2.98, לאחר שמיעת חלק מראיות התביעה, הגיעו הצדדים להסכם טיעון, על פיו מחקה התביעה מקצת האישומים, בעוד המבקש הודה במקצת האישומים, ובהם ארבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וארבע עבירות של גניבה בידי מורשה. בית המשפט קיבל את הסדר הטיעון והרשיע את המבקש בעבירות האמורות. לקראת מתן גזר הדין ולבקשת המבקש, צורפו לתיק זה, תיקים פלילים נוספים שהיו תלויים ועומדים נגדו, אשר גם במסגרתם הודה המבקש בביצוע של שורת עבירות. בתאריך 8.7.98 גזר בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת נ' לידסקי) את דינו, והשית עליו עונש של 36 חודשי מאסר בפועל, וכן עונשי מאסר על תנאי. על גזר הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 4149/98). הגם שהערעור נסב על חומרת העונש בלבד, טען המבקש גם כי המעשים שהורשע בהם היו פרי הסתבכות כלכלית, וכי לא הייתה בהם כוונת תרמית. ביום 10.11.98 דחה בית המשפט (השופט ד' ברלינר, השופט א' בייזר, השופט ז' המר) את הערעור, בקובעו כי המקרה דנן אינו בגדר הסתבכות עסקית, אלא "מרמה שתחילתה במרמה וסופה במרמה".

2.לפני מונחת בקשה למשפט חוזר. בבקשה טוען המבקש:

"נפלה שגגה ואני נפלתי קורבן במערכת המשפטית. העניין שלי זו הסתבכות עסקית ולא רמאות כפי שהוצג בבית המשפט.

אני הודיתי בבית משפט השלום בתל-אביב, מפני שלא יכולתי לעמוד בפני הלחץ שהפעילו עלי".

עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי אין מקום בעניינו לקיים משפט חוזר. לעניין הלחץ אשר הופעל על המבקש טוען היועץ המשפטי לממשלה, כי אין כל התייחסות בדבריו לשאלה מי הפעיל עליו לחץ, וכן מה טיבו של אותו לחץ. טענה מעין זאת לא נטענה בעבר, ומשדווקא המבקש הוא זה שביקש לצרף תיקים שהיו תלוים ועומדים נגדו, יש לדחות טענה זו. לעניין טענתו כי המדובר ב"הסתבכות עסקית", הרי משלא הביא המבקש ראיה חדשה לגירסתו הישנה, ומשזאת נדחתה על ידי בית המשפט בעבר, גם בה אין עילה לקיים משפט חוזר.

3.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אין בטענותיו הכלליות של המבקש כדי לבסס עילה למשפט חוזר כנדרש על פי הוראת סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. טענתו הכללית כי הודייתו ניתנה עקב לחץ שהופעל עליו, אינה מבוססת בכל ראיה. כמו כן, לא נטען גם כי הלחץ, שלכאורה הופעל עליו, הופעל שלא כדין. גם בטענתו כי לא פעל במרמה אלא שעסקינן ב"הסתבכות עסקית" גרידא, אין כדי לבסס עילה למשפט חוזר. טענה זו הושמעה כבר במסגרת הערעור ונדחתה. נקבע בפסק הדין כי אין לה יסוד. המערער לא ביקש רשות ערעור על פסק דין זה ובכך הפכה ההכרעה בו לסופית. משלא הראה המבקש כל עילה לקיומו של משפט חוזר, ואך חזר על טענה שכבר נתבררה, מבלי שהראה כל נתון או נסיבות המקימות עילה למשפט חוזר, הרי שדינה של בקשתו, להידחות.

הבקשה נדחית.