מ"ח 5615/07 דידי סיבוני נ. מדינת ישראל

1.

בפניי בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר, לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ).

2.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)( 2 ) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:

חוק העונשין ) (פ"ח 3002/00). בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים צ' סגל , מ' שידלוסקי-אור ו- מ' גל ) קבע ברוב דעות כי ביום 26.1.1999 ירה המבקש בראשה של אשתו (להלן: המנוחה ), בכוונה תחילה להרגה. דעת המיעוט קבעה כי לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק שהמבקש אכן ירה במנוחה מתוך כוונה להרגה וכי ייתכן שמ דובר אך בפליטת כדור שנבעה מקלות דעת של המבקש ביחס לטיפול באקדחו. בהתאם הציעה דעת המיעוט להרשיע את המבקש בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.

בבית המשפט המחוזי לא חלק המבקש על כך שחרף ניסיונותיו להסתיר זאת בראשית חקירתו, הרי שעובר לאירוע התגלע סכסוך בינו ובין המנוחה, אשר בעקבותיו עמד ביום האירוע לעזוב את ביתם המשותף (להלן: הבית ). כך גם לא הכחיש לבסוף המבקש כי ניהל מערכת יחסים עם אישה נוספת (להלן: מיכל ), מערכת יחסים שהמשיכה אף לאחר מות המנוחה. עוד הוסכם על הצדדים כי המבקש הוא זה שהזעיק לבית את כוחות הביטחון וכי הללו מצאו את גופת המנוחה, כשהיא שרועה על גבה על מפתן דלת חדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה של בני הזוג בקומה השנייה של הבית. המנוחה הייתה לבושה בחלוק אמבטיה וראשה עטוף במגבת. לצידה נמצאו אקדח פרוק ומחסנית.

3.

בבית המשפט המחוזי טען המבקש כי בבוקר האירוע הניח את אקדחו על מיטתה של המנוחה, כשהמחסנית בתוכו, במטרה להעבירו למקום מסתור בטוח יותר. אולם במקום לעשות כן מיד, הותיר את האקדח כשהוא מונח על המיטה, ירד לחדר השירותים בקומה התחתונה של הבית, ולאחר מכן פנה להכין לו ולמנוחה קפה. לטענתו, משחזר לחדר השינה כדי לשאול את המנוחה היכן ברצונה לשתות את הקפה, הבחין כי היא מכוונת את האקדח אל עבר ראשה, כאשר לוע הקנה מצוי אל מול עיניה, במטרה לבחון את ניקיונו. משהבחין המבקש כי ניצרת האקדח פתוחה, זינק לעבר המנוחה בכדי להוציאו מידיה, ותוך כדי ניסיונו נפלט הכדור שפגע בראשה של המנוחה.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המבקש לפיה מדובר בתאונה בקובעו כי מדובר בגרסה שאינה מהימנה ואף אינה מתיישבת עם מכלול הנסיבות והראיות, וקבע כי המבקש הוא זה שירה במנוחה בכוונה להמיתה. בית המשפט קבע כי המבקש טווה מסכת שקרים הן בחקירותיו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, וכי בסמוך להתרחשות האירוע אף מסר גרסה לפיה כלל לא נכח בחדר בעת הירי, אלא היה מצוי בקומה התחתונה של הבית. בית המשפט ציין כי לא נמצא הסבר סביר בגרסת המבקש לעובדת הימצאותו של האקדח כשהוא טעון, דרוך וניצרתו פתוחה. עוד ציין בית המשפט כי המבקש זנח בטיעוניו טענה לפיה ייתכן ומדובר בהתאבדות, וכי ממילא אפשרות זו אינה עולה מהמצב בו נמצאה המנוחה, אשר יצאה מהמקלחת לאחר שסיימה להתאפר ולהתבשם, כשהיא עוטה חלוק לגופה ולראשה מגבת, ואף אינה סבירה לאור האופן שבו לטענת המבקש החזיקה המנוחה את האקדח.

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער המבקש לבית משפט זה (ע"פ 334/02). ביום 13.1.2003 דחה בית המשפט (השופטים ט' שטרסברג-כהן , י' אנגלרד ו- א' א' לוי ) את הערעור, בקובעו כי הרשעת המבקש מבוססת כדבעי על הראיות בתיק, על שקריו של המבקש בחקירותיו ועל העובדה שבגרסתו הראשונית מיד לאחר האירוע טען כי כלל לא היה בחדר בעת ששמע את הירייה.

6.

כעת עותר המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר בעניינו. המבקש מבסס את בקשתו על מספר אדנים, המקימים לטענתו את העילות למשפט חוזר המצויות בסעיפים 31(א)(2) ו-(4) לחוק בתי המשפט. ראשית טוען המבקש, כי מבית המשפט הוסתרה העובדה כי מיכל, עימה קיים קשר לפני ואחרי האירוע, שימשה למעשה כמדובבת מטעם המשיבה. בכך יש לטעמו משום "ראיה חדשה", שכן לטענתו בתי המשפט הסתמכו על ציטוטים לשיחות שניהל עמה מבלי שידע כי היא למעשה "מדובבת" אותו. שנית, לטענת המבקש נגרם לו עיוות דין בשל מחדלי חקירה מהותיים, אשר פגעו בזכותו לקיים משפט הוגן. שלישית, לטענת המבקש קיימות ראיות מהן התעלם בית המשפט המחוזי, בכל הנוגע לאפשרות שהמנוחה התאבדה, ולעניין זה מבקש המבקש להמציא חוות דעת בנושא התנהגות האופיינית למתאבדים. בנוסף מעלה המבקש טענות בעלות אופי ערעורי, שיש בהן לטענתו כדי לחזק את יתר טעמיו.

7.

מנגד, מתנגד היועץ המשפטי לממשלה לקיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש. לטענתו, מרבית הטענות בבקשה מבוססות על חומר ראיות שהיה מצוי בתיק בעת ניהול המשפט, וחלקו הגדול אף הוגש כראייה, ואין בבקשה כל הסבר או נימוק מדוע יש לשוב ולבחון את התיק, על פי קו ההגנה החלופי אותו מציע כעת המבקש. עוד טוען היועץ המשפטי לממשלה כי טענות המבקש מתייחסות לעניינים שוליים במכלול חומר הראיות אשר הביא להרשעתו בעבירת רצח, תוך התעלמות מהגרעין הקשה של הראיות, ואף עומדות בסתירה לגרסתו שלו בבית המשפט המחוזי.

8.

לאחר הגשת עמדת היועץ המשפטי לממשלה הגיש המבקש בקשה לקיום דיון בעל פה בבקשתו. על פי תקנה 5 לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, ככלל הדיון בבקשה יהיה ללא שמיעת טענות בעל פה. לא מצאתי כי עניינו של המבקש מצדיק סטייה מכלל זה, והדיון יתקיים על פי הכתובים בלבד.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דינה להידחות.

10.

כידוע, מתן אפשרות לקיומו של משפט חוזר אינה ניתנת דרך קבע, שכן לאחר הפיכת עניינו של המבקש לחלוט, ניתן משקל רב עד מאוד לעקרון סופיות הדיון, באיזונו של זה אל מול השאיפה לחקר האמת ועשיית צדק (ראו מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529 (1999)). בהתאם לאיזון זה נקבע כי אין להורות על קיומו של משפט חוזר רק כדי לאפשר למבקש לברר את עניינו מחדש, ויש להגביל אפשרות זו רק למקרים בהם מתקיימת אחת מן העיליות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.

11.

בענייננו טוען המבקש כי קמות לו העילות הקבועות בסעיפים 31(א)(2) ו-(4) לחוק בתי המשפט. כפי שקובע סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט ניתן להורות על משפט חוזר באם:

" הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון "

בנוסף קובע סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט כי ניתן להורות על משפט חוזר באם "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

12.

לא מצאתי כי בקשתו של המבקש נכנסת לגדרי העילות האמורות. מקום מרכזי בבקשתו מקדיש המבקש לטענתו כי מיכל שימשה למעשה כמדובבת מטעם המשטרה. לטענתו, בית המשפט התבסס בהכרעת דינו על הקלטות שנעשו לשיחות ביניהם, מבלי שיידע כי הקלטות אלו מבוססות על תרגילי חקירה בהם נטלה חלק מיכל. אלא שבבקשתו המבקש אינו מביא כל ראיה שיש בה כדי לבסס את טענתו זו, המוכחשת מכל וכל על ידי היועץ המשפטי לממשלה. מעבר לכך, פנייתו של בית המשפט לשיחות אותן ניהל המבקש עם מיכל באו אך בשולי הכרעת דינו, רק כדי לחזק את הרשעת המבקש, מעבר לנדרש. משכך, אף באם נקבל את טענות המבקש לגבי מיכל לא יהיה בכך כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר בעניינו.

13.

לא ניתן לקבל גם את טענתו של המערער בכל הנוגע למחדלי החקירה להם הוא טוען. אמנם יש ומחדלי חקירה עשויים להביא לזיכויו של נאשם, אולם אין משמעות הדבר כי כל מחדל, אף אם מ דובר במחדל חמור, יביא בהכרח לזיכויו, כאשר השאלה הנשאלת, על פי רוב, עודנה ונותרת באיזו מידה עמדה המאשימה בחובת ההוכחה המוטלת עליה (ראו ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2006)). בענייננו, טענותיו של המבקש בדבר מחדלי חקירה נוגעות לאי ביצוען של בדיקות פורנזיות שונות, ובהן בדיקת טביעות אצבע לאקדח ולנרתיקו. אלא שבבדיקות אלו אין כדי להשפיע על חומר הראיות בעניינו, שכן אף לטענת המבקש הוא עצמו אחז באקדח בעת הירי, ופרק אותו לאחר האירוע, ובפני בית המשפט עמדה הקביעה כי על ידיה של המנוחה נמצאו שרידי ירי, שיוחסו לקרבתה לאקדח בעת הירי. משכך, לא מצאתי כי כל בדיקה שהיא עשויה לשנות מההכרעה בעניינו של המבקש. משמעות מיוחדת מייחס המבקש לבדיקת טביעות אצבע שלטענתו נערכו למחסנית האקדח והוסתרו מבית המשפט. אלא שאף לטענת המבקש עצמו, בשעה שהשאיר את האקדח על המיטה הייתה המחסנית בתוכו, כך שאין בידיו לטעון כי ייתכן והמנוחה היא זו שהכניסה את המחסנית לנשק. בדומה, לא מצאתי כי גם ביתר המחדלים להם טוען המבקש, באם הינם נכונים, יש כדי להשפיע על עניינו.

14.

כך גם לא מצאתי ממש בטענותיו של המבקש הנוגעות לגרסה לפיה המנוחה התכוונה להתאבד. אפשרות זו נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי ונדחתה על ידו, בקביעה שאושרה על ידי בית משפט זה. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקש העלה אפשרות זו בשפה רפה בלבד במהלך המשפט וזנח אותה בסיכומיו. לא זו אף זאת, המבקש, אשר לכל הדעות היה עד ראייה לאירוע, כלל לא טען בגרסתו כי המנוחה נטלה לידיה את האקדח במטרה ליטול את חייה, אלא רק בכדי לבחון את ניקיונו. בהתאם טען המבקש כי בעת כניסתו לחדר השינה החזיקה המנוחה את האקדח כשהיא מביטה לתוך לועו, ושאלה אותו "איפה יש פילים בקנה?". המבקש לא טען כי נראה היה שהמנוחה מתכוונת לפגוע בעצמה, ואף לא טען כי מסיבה זו ניסה להוציא מידיה את הנשק, אלא טען כי עשה כן רק משראה שהאקדח אינו נצור. משזו הייתה ונותרה גרסתו של המבקש לאירועים שהתרחשו בחדר השינה למול עיניו, איני רואה כל משמעות לטענותיו כעת בדבר האפשרות שהמנוחה התכוונה ליטול את חייה.

למעלה מן הדרוש אוסיף, כי תמוה בעיני כי המבקש מנסה להיבנות מאמרותיהם של אנשים הקרובים למנוחה ומחוות דעתו של מומחה, ביחס למצבה הנפשי של המנוחה, בשעה שהוא עצמו, האדם שחלק את חייה עד ליומה האחרון, כלל לא טען כי הבחין בהלך רוח אובדני מצידה.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.