מ"ח 5780-24 מ"ח 5780-24

1.בפני בקשה לקיום משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק).

2.ביום 9.7.2017 הוגש נגד המבקש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים (תפ"ח 16616-07-17). בתמצית יצוין כי על-פי עובדותיו של כתב האישום, בשנת 2016, בעת שהמתלוננת הייתה קטינה כבת ארבע עשרה וחצי, היא הועסקה אצל המבקש במכירת דגלים לקראת יום העצמאות. לפי המתואר, באחד מימי העבודה המבקש ניסה לנשק את המתלוננת, שהפנתה את ראשה הצדה. כעבור מספר ימים, שעה שהמתלוננת הגיעה לביתו כדי לקבל את שכר עבודתה, ובניגוד לרצונה, המבקש נגע בחזה, השכיב אותה על מיטתו, הפשיט את בגדיה ובהמשך החדיר את אצבעותיו ואת איבר מינו לאיבר מינה. ביום 26.11.2018 הורשע המבקש בעבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וניסיון למעשה מגונה לפי סעיפים 348(ד)(1) ו-25 לחוק זה. הרשעתו של המבקש הייתה בדעת רוב של סגן הנשיא י' נועם והשופטת ר' פרידמן-פלדמן, כנגד דעתו החולקת של השופט א' אברבנאל. הבקשה דנן למשפט חוזר מכוונת כנגד הרשעה זו.

3.מבלי לפרט יצוין כי בעיקרו של דבר, שופטי הרוב סברו שגרסתה של המתלוננת מהימנה ועדיפה על פני גרסתו של המבקש, וכן מצאו לה תימוכין גם בעדויות נוספות שנשמעו. שופטי הרוב קבעו עוד כי פערים מסוימים שהתגלו בין העדויות אינם מהותיים, וכי התכתבויות שהתקיימו בין המבקש למתלוננת אינן שוללות את גרסתה. לעומת זאת, שופט המיעוט סבר כי יש לזכות את המבקש מאשמה לנוכח ההתכתבויות האמורות, וכן "בקיעים" שניכרו לשיטתו בגרסת המתלוננת, בין השאר ביחס לסיבת הגעתה לביתו של המבקש.

4.ביום 11.3.2019 נגזר על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה כוללת של שמונה שנים ושלושה חודשים, לצד עונש מאסר על-תנאי וחיוב בפיצויים למתלוננת.

5.ביום 13.8.2020 נדחה בבית משפט זה ערעורו של המבקש, שנסב על הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד (ע"פ 2013/19, השופטים י' עמית ו-נ' סולברג והשופטת ע' ברון). בפסק הדין נקבע כי עניינו של המבקש אינו נכנס לגדר החריגים המצדיקים התערבות בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. בכלל זה צוין כי לנוכח עדותה, שהייתה עקבית בעיקרה, "אין מקום להטיל דופי במהימנותה של המתלוננת ובאמינות גרסתה". בהתייחס לדעת המיעוט הודגש כי גם אם יש ממש בעמדה לפיה התנהלותה של המתלוננת מעוררת תהייה, הרי ש"סיבת הגעת המתלוננת לביתו של [המבקש] – לחוד, וקורותיה בתוך הבית – לחוד". בסיכומו של דבר נכתב בפסק הדין כך:

"כאמור, ניתן היה להסתפק בעדותה של המתלוננת אשר דעת הרוב מצאתה מהימנה. דעת הרוב לא הספקה בכך, ותמכה הכרעתה בעדויות נוספות, בראיות ובנימוקים לרוב. הכרעתה משכנעת" (שם, בפסקה 56).

בהמשך לכך, על רקע נסיבות ביצועם של המעשים וחומרתם הרבה, ובהתחשב בהתנהלותו של המבקש לאורך ההליך ובעברו הפלילי, נקבע כי אין מקום להקל בעונש.

6.המבקש, שבשלב זה אינו מיוצג, הגיש ביום 15.7.2024 בקשה לקיום משפט חוזר בעניינו. ככל שניתן להבין, הבקשה – שבמתכונתה הנוכחית היא קצרה ולקונית –הוגשה בהמשך לתביעה אזרחית שהגישה המתלוננת נגד המבקש. לפי הנטען, בתביעה זו המתלוננת הציגה גרסה אחרת למהלך האירועים, השונה מעדותה בהליך הפלילי. עוד טוען המבקש כי יש בידיו "פירוט שיחות" שלא היה חלק מחומר הראיות במשפטו. המבקש מציין כי נותרה לו פחות משנת מאסר, אך מוסיף ומטעים כי חשוב לו לנקות את שמו. לבסוף המבקש עותר לכך שימונה לו עורך דין מהסנגוריה הציבורית.

7.לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, הליך של משפט חוזר משקף איזון בין השאיפה לחקר האמת ומניעת הרשעות שווא מכאן לבין עקרון סופיות הדיון מכאן. איזון עדין זה מצא את ביטויו הקונקרטי בהוראותיו של סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, המונה ארבע עילות המאפשרות להורות על קיומו של משפט חוזר בעניין פלילי. בהתאם לכך, המבקש לערוך משפט חוזר נדרש להצביע על התקיימותה של אחת מעילות אלו בעניינו. בהקשר זה נפסק זה מכבר כי הליך של משפט חוזר אינו ערעור נוסף, כי אם הליך חריג וייחודי, אשר בקשות לקיימו יאושרו בצמצום ובמשורה (ראו: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 560-558 (1999) (להלן: עניין קוזלי); מ"ח 3054/23 טרטיאקוב נ' מדינת ישראל, פסקאות 8-7 (4.5.2023)).

8.בחינת הבקשה דנן מלמדת כי לא עלה בידי המבקש להצביע – ולו באופן ראשוני – על קיומה של עילה לעריכתו של משפט חוזר בעניינו. בבקשה עולות טענות בעלות אופי כוללני ביותר, ללא פירוט בסיסי המאפשר התייחסות אליהן, ואף מבלי להצביע במישרין על אחת מהעילות המוכרות בדין לעריכת משפט חוזר. מרוח הדברים ניתן להסיק שהמבקש מנסה לטעון לקיומן של עובדות או ראיות העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובתו, בהתאם לסעיף 31(א)(2) לחוק. אולם, בפסיקה הובהר כי לצורך הוכחתה של עילה זו "מוטל על המבקש נטל כבד להוכיח כי בידיו ראיות או עובדות שלהן אמינות לכאורה, ושראיות אלו, לבדן או בצירוף לראיות שהוצגו בהליך שבו הורשע, הן בעלות 'משקל סגולי' שעשוי להביא לשינוי תוצאות המשפט" (מ"ח 7248/23 בלום נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (22.11.2023). ראו גם: עניין קוזלי, בעמ' 561). הבקשה במתכונתה הנוכחית אינה עומדת ברף זה. בהיעדר טעם מבורר להיעתר לה – דין הבקשה למשפט חוזר להידחות. בנסיבות אלה אף לא מצאתי להידרש לבקשה למינוי סנגור ציבורי.

9.למען הסר ספק יובהר, כי אין בהחלטתי זו כדי למנוע מהמבקש לפנות למחלקה למשפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית על מנת לבחון את עניינו ולשקול אם יש מקום להגיש בקשה למשפט חוזר בהתאם להוראות הדין.

10.סוף דבר: הבקשה נדחית.