מ"ח 5818/07 אשר לוי נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בטבריה בשני הליכים נפרדים, שהתנהלו על דרך של שמיעת הוכחות ותוך שהמבקש כופר במיוחס לו. בהליך הראשון (ת"פ 1295/01) הורשע המבקש בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לאחר שנמצא כי בעת שנסע ברכבו סרב להוראת שוטרים שביקשו לעכבו לצורך בדיקה. לאחר שרכבו נחסם על ידי רכב משטרתי שדלק אחריו, הצליח המבקש להימלט פעם נוספת בנסיעה מהירה תוך שהוא פוגע ברגלו של אחד השוטרים, והסתגר בביתו. הרשעתו של המבקש בגין עובדות אלו התבססה על עדויותיהם של השוטרים שהיו מעורבים באירוע, להן נמצא חיזוק בדברים שמסר המבקש בהודעה שנרשמה מפיו במהלך חקירתו, הודעה ממנה חזר בבית-המשפט. טענת המבקש כי אין לייחס משקל להודעה זו - נדחתה, משנמצא כי היא נמסרה מרצונו החופשי ומבלי שהופעל כלפיו לחץ כלשהו. בהליך זה זיכה בית-המשפט את הנאשם מעבירה של תקיפת שוטר, לפי סעיף 273 לחוק העונשין, בקובעו כי לא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לצורך שכלול העבירה, ואף לא הוכח כי הפתיחה בנסיעה מהירה הובילה לפגיעה בשוטרים שהיו סמוכים לרכב. בעקבות הרשעתו בתיק זה נגזרו למבקש שני חודשי מאסר, ארבעה חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 1,000 ש"ח והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירות כנגד עובדי ציבור.

בהליך השני (ת"פ 2637/01) הורשע המבקש בעבירה נוספת של הפרעה לשוטר, וכן בעבירה של ניסיון לתקוף שוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיפים 275, 274 ו-25 לחוק העונשין. בית-המשפט קבע, כי המבקש סרב לפתוח את חלון רכבו חרף הוראתם של שוטרים, ולאחר מכן פתח בנסיעה מהירה ונמלט מהמקום. עם הגעת השוטרים לביתו, זמן קצר לאחר מכן, התנגד המבקש למעצרו, הניף לעבר שוטר מוט מתכת ושיסה בו מספר כלבים. בית-המשפט הסתמך בהרשעתו על עדויותיהם של שני השוטרים המעורבים בפרשה, תוך שהוא דוחה את עדותה של שוטרת-מתנדבת שלישית אשר דבריה סתרו את גרסת השוטרים שנמצאו מהימנות, בין היתר, משום שבעת האירוע היתה בניידת ולא יצאה ממנה. כן נדחו כבלתי אמינות עדויותיהם של המבקש ושל חברו שנמצא עמו ברכב בתחילת האירוע. בגין פרשה זו נגזרו למבקש עשרה חודשי מאסר, ששה חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח, והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מביצוען של עבירות כנגד עובדי ציבור.

2.

שני ערעורים שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת, אשר כוונו כנגד פסקי הדין שניתנו בעניינו ונדונו במאוחד, נדחו. בית-המשפט דחה את טענת המבקש לפיה נפגעה זכותו לייצוג הולם, וזכותו להיות נוכח בעת חקירתם של עדי התביעה. באשר לטענה האחרונה, אשר כוונה כנגד ההחלטה לשמוע את עדותם של עדי התביעה בהעדרו של המבקש, נקבע, כי אין בה ממש הואיל והמבקש נעדר באותו מועד מהדיון ללא הצדקה, אף שהוזמן כדין והוזהר כי אם לא יתייצב יתקיים הדיון בהעדרו. כך או כך, למבקש לא נגרם כל נזק, הואיל ובישיבה הבאה הורה בית-המשפט על שמיעה מחודשת של העדויות, הפעם בנוכחות המבקש. עוד נדחתה טענת המבקש לפיה אין להסתמך על ההודעה שנתן במשטרה, הואיל והוא לא השכיל להצביע על אמצעים פסולים כלשהם שננקטו. בית-המשפט המחוזי קבע כי המסקנות העובדתיות אליהן הגיעה הערכאה הדיונית היו ברורות ומבוססות, וכי אין מקום להתערב בהן. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט העליון כנגד פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, נדחתה אף היא (רע"פ 10694/05), משנמצא כי אין עילה להתערב בקביעותיה של ערכאת הערעור.

3.

עתה עותר המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר, בהסתמכו על הוראות סעיפים 31(א)(2) ו-(4) לחוק בתי-המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984. בבקשתו הוא מעלה טענות שונות המתייחסות לפגמים שנפלו, לשיטתו, בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואופן ניהול משפטו. לגישתו, טעה בית-משפט השלום, כאשר במסגרת שני ההליכים קיבל את עדויות השוטרים כמהימנות, תוך שהוא מתעלם מסתירות שנמצאו בהן, ואשר לטענת המבקש ראויות היו להידחות. כן נטען, ביחס לשני ההליכים, כי בית-המשפט התעלם מפרטים עובדתיים, ובכללם תמלילי הקלטות שנערכו בזמן ההתרחשויות השונות, ואף דחה שלא בצדק את עדותו של המבקש עצמו. בנוסף, מצביע המבקש על סירובו של בית-המשפט (במסגרת ההליך הראשון) ליתן לו זכות ערעור כנגד החלטתו שלא למנות לו סניגור; על החלטתו להכריע בעניינו חרף היותו בלתי-מיוצג; ומתן אפשרות למשיבה לרענן את זיכרונם של עדי התביעה כאשר התבקשו למסור את עדותם בשנית. לבסוף, טוען המבקש לקיומן של שתי ראיות חדשות המצביעות, לגישתו, על חפותו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נועדה לאזן בין הצורך בחשיפת הצדק והאמת מחד, לבין עקרון סופיות הדיון, מאידך. אולם, הגשת בקשה לעריכת משפט חוזר בשלב כה מאוחר (שלוש שנים לאחר ההרשעה בידי בית משפט השלום, וכשנתיים לאחר מתן פסק הדין בערעור), מטה את הכף לעבר אינטרס סופיות הדיון, כך שההוראה על עריכתו של משפט תיעשה רק במקרה חריג כאשר קיים חשש של ממש כי נפלה טעות חמורה בהרשעה (מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529). על טעות כזו לא עלה בידי המבקש להצביע, ונדמה כי מקור בקשתו נעוץ בקשייו להשלים עם קביעותיהן וממצאיהן של הערכאות הקודמות. כך או כך, השגות המבקש, שהן "ערעוריות" במהותן, מופנות כנגד ממצאים של עובדה ומהימנות, אשר התבררו בפני הערכאה הדיונית ושבו ונבחנו על ידי ערכאת הערעור. יתרה מכך, בקשתו של המבקש להביא את עניינו בפני ערכאת נוספת, נדחתה על ידי בית משפט זה משלא נמצאה עילה לכך.

באשר ל"ראיות החדשות" שהמבקש טוען לקיומן, כל שאוכל לומר הוא כי אלה הם מסוג העניינים שהמבקש היה יכול להביאם במהלך משפטו, ולחלופין, לעתור להתיר לו את הגשתן בשלב הערעור, ומשלא עשה זאת אין לו אלא להלין על עצמו. למניעת כל ספק אוסיף, כי בחנתי את אותן "ראיות" לגופן, ולא מצאתי כי גלום בהן פוטנציאל להפוך את הקערה על פיה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.