מ"ח 615/00 משה רחימי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם בנהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיפים 62(2) ו38-(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. ביסוד האישום, שהוגש לבית משפט השלום בתל-אביב, עמדה פגיעתו של המבקש, עת נהג במכונית פרטית, בארבעה הולכי רגל. שניים מהם נפגעו מן המכונית בעת שחצו את הכביש. השניים האחרים נפגעו שעה שהמבקש סטה עם מכוניתו (לאחר שפגע בהולכי הרגל האחרים) מן הכביש, ועלה על המדרכה.

2.בית משפט השלום, בפסק דינו מיום 21.5.98, הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו. בית המשפט קבע, כי המבקש התרשל בנהיגתו. הוא נהג בכביש רחב עם שדה ראיה פתוח. הוא נסע במהירות מופרזת. למרות שיכל להבחין בהולכי הרגל ממרחק של 100 מ', הוא לא הבחין בהם. במקום היתה תאורה טובה אך גם כאשר הבחין המבקש בהולכי הרגל, הוא לא בלם אלא צפר להם ורק לאחר שהחלו לרוץ, החל לבלום. סיכומו של דבר, המבקש לא נהג ברכבו באופן סביר, לא הבחין בהולכי הרגל ולא שלט ברכבו ובכך סטה ופגע גם בהולכי רגל נוספים. בית המשפט המחוזי, שדן בערעורו של המבקש על הרשעתו (וגזר דינו), דחה הערעור וחזר וקבע, שהמבקש התרשל בנהיגתו ובאי הבחנתו בהולכי הרגל, בנסיבות המקרה.

3.ביום 23.9.99 פנה המבקש ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעריכת משפט חוזר. לטענתו, נחשפה ראיה חדשה המצדיקה עריכתו של משפט חוזר. לטענת המבקש, ממסמך רפואי שנערך בנוגע לגב' מיטל עזרן (ראו להלן: הנפגעת), שהיא אחת מהולכי הרגל שנפגעו בעת חציית הכביש על ידי רכבו של המבקש, עולה כי:

"[היא] מספרת על התגרות בסכנה כמו לחצות כביש במהירות לפני מכונית קרבה. עשתה זאת גם בעבר, לפני שנפצעה בתאונה. נראה בכלל שהדרך של 'התגרות' מאפיינת אותה".

לטענת המבקש, ראיה זו מבססת טענה שהיתה בפיו עוד מן הדיון בפני הערכאה הראשונה, ולפיה הולכי הרגל עסקו ב"רולטת כביש", כלומר, רצו לכביש בכוונה עת התקרב הוא עם רכבו. אליבא דמבקש, נשאלו אמנם שניים מהולכי הרגל (מהם אחד שנפגע בעצמו) בענין זה אך הכחישו האמור, ובהיעדר ראיה נוספת ננטש קו הגנה זה. אולם, נוכח העובדה כי גב' עזרן לא נחקרה בבית המשפט ונוכח האמור במסמך הרפואי, הרי שמרחף ספק באשר להרשעתו של המבקש ויש לערוך משפט חוזר בעניינו.

4.היועץ המשפטי לממשלה, בחוות דעתו, סבור כי אין במקרה זה עילה לעריכתו של משפט חוזר. ראשית , אשר לתוכן המסמך, הרי שאין בו ראיה כי הנפגעת אכן שיחקה ב"רולטת כביש" בעת התאונה בה נפגעה דווקא. שנית , כך נטען, חומר הראיות וקביעת בית המשפט הם ברורים, ולפיהם אין יסוד לכך שהולכי הרגל רצו לכביש אלא החלו בהליכה ורק משהבחינו במבקש ורכבו, החלו בריצה לצד הרחוק של הכביש. שלישית , כי הולכי הרגל עצמם הכחישו מכל וכל הטענה כי עסקו ב"משחק" ורביעית , כי אף המבקש עצמו לא טען בחקירתו, כי הנפגעים שיחקו ב"רולטת כביש" עת נסע בו.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. בחקירתו של המבקש מיום 27.6.96 הוא מציין, כי הנפגעים היו "במצב של הליכה". בעדותו במשפט, הוא ציין כי "כשהבחנתי בהם הולכי הרגל הלכו בהליכה רגילה". הולכי הרגל כהן כסיף (ע/ת5/) וטל אמיר (ע/ת6/) הכחישו כי שיחקו ב"רולטת כביש" בעת התאונה. גירסה זו מתיישבת, אכן, עם עדותה של רויטל מזרחי (ע/ת4/) שהעידה כי "הם בהתחלה ירדו בהליכה רגילה אל הכביש, כשהם ראו את המכונית הם התחילו לרוץ לכיוון מסלול ההליכה". כמו כן, בית משפט השלום קבע כי הולכי הרגל הלכו "הליכה רגילה" והחלו בריצה רק עקב צפירתו של המבקש. בית המשפט המחוזי קיבל את ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום. על רקע זה, נראה כי אין בטענה לעניין המסמך הרפואי, בכדי לבסס עילה לעריכתו של משפט חוזר, כמשמעו בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (השוו וראו: מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). כך בייחוד נוכח אי הבהירות באשר לנכונות האמור במסמך זה והדיוק שבו ביחס לתאונה עצמה (ומבלי להכריע בענין זה לגופו).

6.נוסף על זאת, הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קבעו כי נהיגתו של המבקש היתה רשלנית, שכן הוא נהג במהירות מופרזת בה אין ביכולתו להגיב כנדרש גם במצב בו יופתע על ידי הולך רגל. המסמך העומד ביסוד הבקשה דנן, איננו מבסס, לכאורה, את סתירתה של קביעה זו באופן המקים עילה לעריכתו של משפט חוזר. כמו-כן, יודגש, כי המסמך מתייחס ממילא רק לנפגעת מיטל עזרן. אולם, אחד הנפגעים הנוספים (טל אמיר, ע/ת6/) - שהעיד במשפט ואף הכחיש במפורש ענין זה - היה בסמוך לה והמסמך האמור אינו מתייחס אליו ואינו מבסס שינוי בגירסתו, שנתקבלה, ולפיה חצה הכביש כרגיל. גם מטעם זה, נחה דעתי כי אין במסמך הרפואי משום עילה לעריכתו של משפט חוזר ואני דוחה הבקשה בענין זה.