מ"ח 631/21עזריאל פרידנברג נ. לשכת עוה"ד במחוז ירושלים

מונחת לפני בקשה למשפט חוזר.

המבקש הוא עורך דין, שהורשע בעבר בעבירות של הכנסת והוצאת חפצים מהכלא והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. בעקבות הרשעתו נוהל הליך משמעתי שבו התבקש כי ייגזר עליו עונש השעיה. בית הדין המחוזי גזר עליו, בין היתר, עונש השעיה בן 4 שנים, ואילו בית הדין הארצי קיבל ערעור לשכת עורכי הדין והחמיר את העונש ל-6 שנות השעיה. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה, וכך גם בקשה למתן רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה.

במרכז הבקשה למשפט חוזר מצויה טענת המבקש כי במסגרת השיקולים לעונש לקחו הערכאות השונות בחשבון גם עבר פלילי שלו שהתיישן, וכי הדבר מנוגד לדין. ברם, עיון בפסקי הדין ובהחלטות שניתנו בעניינו של המבקש מלמדים כי בניגוד לנטען – עברו הפלילי של המבקש לא קיבל משקל בעת גזירת דינו. בית הדין המחוזי הדגיש בפירוש כי הוא מתעלם מהעבר הפלילי, ואכן לא ניתן משקל לנתון זה במסגרת הדיון וההכרעה. בית הדין הארצי ציין, במסגרת הערעור, כי פסק הדין קמא לא התבסס על העבר הפלילי, וגם בית הדין הארצי לא נתן בפסק הדין בערעור כל משקל לעבר הפלילי. בית המשפט המחוזי שדן בערעור גם הוא לא הזכיר במסגרת שיקולי ההכרעה את עברו הפלילי של המבקש. אכן, במסגרת הבקשה למתן רשות ערעור התייחס בית משפט זה לטענות העקרוניות של המבקש ביחס לאפשרות של הידרשות לעבר הפלילי; אולם התייחסות זו הייתה מעבר לנדרש, שכן כאמור – עניין זה לא השפיע על עונשו של המבקש.

סוף דבר, פסק הדין בעניינו של המערער לא התבסס על עברו הפלילי. אף לא הוצגה בבקשה טענה אחרת המגלה חשש לעיוות דין, או לקיום עילה אחרת לעריכת משפט חוזר (ראו סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

הבקשה נדחית.