מ"ח 6509/11פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפניי בקשה לקיום משפט חוזר בהתאם לסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המבקש הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטות ב' אופיר-תום , מ' סוקולוב ו- ת' שפירא ) בעבירה של אינוס בתו הקטינה, לפי סעיפים 351(א), בנסיבות סעיפים 345(א)(1)

ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ונגזרו עליו 20 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי לבתו בגובה של 70,000 ש"ח. ערעור שהוגש על פסק הדין התקבל ברוב דעות באופן חלקי, בעניין העונש בלבד, ועונשו של המבקש הופחת ל-12 שנות מאסר בפועל (השופטים א' פרוקצ'יה

ו- י' אלון כנגד דעתה החולקת של השופטת ע' ארבל ).

2.

המבקש טוען כי נגרם לו עיוות דין, המחייב עריכת משפט חוזר בעניינו.

רקע והליכים קודמים

3.

כנגד המבקש התנהלו שני הליכים פליליים שונים. בהליך הפלילי הראשון שהתנהל כנגדו (ת"פ 40207/02, להלן: ההליך הראשון ) הורשע המבקש על פי הודאתו, בתקיפת בנותיו, בהתעללות בהן ובאיומים עליהן בין השנים 2002-1997. כן הורשע בתקיפת אשתו ובהדחה בחקירה. בגין עבירות אלה נגזרו עליו ביום 30.12.2002 שנתיים מאסר בפועל.

4.

תוך כדי הכנות התביעה להליך הראשון, חשפה בתו של המבקש בפני הפרקליטה כי אביה, נוסף על מעשי ההתעללות והאלימות שהולידו את כתב האישום הראשון, אף פגע בה מינית. התברר כי במהלך חלק מהתקופה בה תקף את אשתו ובנותיו והתעלל בהן, אף נהג

המבקש לישון עם בנותיו כשהוא עירום, והתנהג בצורה מינית מוחצנת, כגון הסתובבות בעירום במחיצת אשתו ובנותיו, ודרישה מבנותיו לחפש אתרי סקס באינטרנט.

עקב כך נפתחה חקירה נוספת, שהובילה להליך מושא דיוננו (תפ"ח 1238/02, להלן: ההליך השני ). ביום 24.12.2002 הוגש כתב אישום בהליך השני, ויוחסו בו למבקש מעשים מגונים בקטינה בת משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, בנסיבות המפורטות בסעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(1) לחוק). כתב אישום שני זה הוגש לאחר הכרעת הדין בהליך הראשון, ובטרם נגזר דינו של המבקש בהליך הראשון. המבקש כפר בכל המיוחס לו בכתב אישום שני זה.

במהלך שיחת ההכנה שנערכה לבתו של המבקש בפרקליטות לקראת עדותה בהליך השני, חשפה היא כי בעת ביצוע המעשים המגונים שביצע בה אביה, הוא החדיר אצבעות לאיבר מינה. אי לכך, ביקשה המאשימה לתקן את המיוחס למבקש בכתב האישום, ולאחר שנתקבלה בקשתה שינתה המאשימה את האישום לעבירת אינוס קטינה על ידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, בנסיבות 345(א)(1)

ו-345(א)(3) לחוק). לאחר ניהול הליך מלא, הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בהליך השני, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן.

5.

שיתוף הפעולה של המבקש עם סנגוריו ועם בית המשפט המחוזי היה חלקי למדי. בהכרעת דינו ציין בית המשפט כי "התנהגותו הצעקנית חסרת השליטה והרסן של הנאשם בבית המשפט, שחזרה על עצמה שוב ושוב למרות הערות, אזהרות, הרגעה והתחשבות בית המשפט בו ובזכויותיו מעבר לנדרש ולמקובל – מהווה אף היא מידע בעל ערך ראייתי הנובע מהתרשמות בלתי אמצעית מאישיותו, התנהלותו ושיקול דעתו של הנאשם." (פסקה 69 לפסק הדין). על פי דרישת הנאשם, הוחלפו לו שלושה סנגורים מן הסנגוריה הציבורית. את סנגוריתו האחרונה ביקש לפטר על מנת לייצג את עצמו, אך הדבר לא הותר לו. הסנגוריה הציבורית ביקשה אף היא לשחרר עצמה כליל מן הייצוג, ואילו בית המשפט לא התיר זאת (ראו פסקה 4 לפסק הדין).

בית המשפט ציין עוד בהכרעת דינו כי "גם אם הנאשם הביע, ואף ממשיך ומביע לאחר שמיעת הסיכומים, רגשות קיפוח, והוא מלא טענות כרימון כלפי כולי עלמא – אין ספק כי ניתן לנאשם יומו בבית המשפט, הוא נהנה מייצוג משפטי ענייני ומקצועי, והגנתו לא נפגעה כהוא זה" (שם).

6.

יצוין, כי במהלך ההליך השני הגיש המבקש בקשה לפסלות שופט, שנדחתה ביום 26.11.2003 על ידי בית המשפט המחוזי. המבקש ערער על ההחלטה (ע"פ 10672/03, להלן: ערעור הפסלות ) וערעורו נדחה. וכך קבע הנשיא ברק אשר דחה את ערעור הפסלות ביום 23.12.2003:

"המערער מלין על גישה עויינת של בית המשפט כלפיו. כל בקשותיו נדחות; בקשתו שלא לייצג עצמו – נדחית; שאלות שהוא מבקש לשאול – לא מתאפשר לו; בית המשפט משיב על שאלות לעדים במקומם. בשל כל אלה ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו. משסירב, הוגש הערעור בפני.

דין הערעור להידחות. אין בטענותיו של המערער כדי לבסס עילה לפסילתו של בית המשפט. מבין אני את תחושתו הסובייקטיבית של המערער, אך אין לה צידוק אובייקטיבי. הערעור נדחה."

7.

ביום 14.11.2004 נגזר דינו של המבקש, והושתו עליו כאמור 20 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי בגובה 70,000 ש"ח לבתו.

8.

המבקש ערער לבית משפט זה על הרשעתו ועל גזר דינו (ע"פ 10673/04, להלן: הערעור העיקרי ). ביום 1.6.2008 דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין (השופטים א' פרוקצ'יה , ע' ארבל ו- י' אלון ), אולם כאמור, עונשו הופחת ברוב דעות ל-12 שנות מאסר בפועל, שירוצו החל מסיום ריצוי עונש המאסר בגין ההליך הראשון.

9.

המבקש מרצה כיום את עונש המאסר שנגזר עליו, וכ-3 שנים לאחר מתן פסק הדין בערעור הגיש את הבקשה למשפט חוזר שלפניי.

טענות המבקש

10.

המבקש טוען כי יש חשש ממשי שבהרשעתו בהליך השני נגרם לו עיוות דין, ומשכך בהתאם לסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, יש להורות על עריכת משפט חוזר בעניינו. החשש לעיוות דין נובע, לטענת המבקש, ממספר פגמים שנפלו בהליך השיפוטי:

(א)

תיקון כתב האישום – המבקש טוען כי כתב האישום תוקן מאישום של מעשים מגונים לאישום באונס יום לפני דיון ההוכחות, מבלי שניתנה לסנגורו הזדמנות נאותה להתכונן לדיון, מבלי שקיבל אורכה להשיב על כתב האישום החדש, ומבלי לקיים חקירה נוספת במשטרה.

(ב)

מניעת קווי הגנה מן המבקש – לטענת המבקש, נמנע ממנו לבסס בבית המשפט את קו הגנתו, לפיו אשתו ובנותיו טפלו עליו עלילה, ומשכך לא התאפשר לו להציג טענותיו כראוי בפני בית המשפט. לטענתו, בית המשפט מנע מסנגוריו לחקור את העדים לפי קו ההגנה שביקש לבסס. כמו כן, טוען המבקש כי נמנע ממנו לבסס את קו ההגנה לפיו בתו הוזה, ולא הזדמן לסנגורו לחקור כראוי את מצבה הנפשי של בתו.

(ג)

עוינות של בית המשפט – המבקש טוען כי דעתו של בית המשפט עליו הייתה ידועה מראש, וכי כבר בשלב חקירת העדים התבטא בית המשפט באופן חריג, וצפה כי הוא ייאסר לשנים ארוכות. כן טוען המבקש כי הוא נאלץ להצהיר בפני בית המשפט כי לא יצא לחופשות ולא יבקש את קיצור מאסרו בהליך הראשון שהתנהל כנגדו, כתנאי לדחיית דיון בשלב ההוכחות בהליך השני, וכי גם בכך יש כדי להעיד שדעתו של המותב כנגדו הייתה ידועה מראש.

(ד)

ייצוג לא הולם – לטענת המבקש, נמנעה ממנו הגנה ראויה, כיוון שנכפה עליו ייצוג שלא רצה בו, ונמנע ממנו לבחור סנגור פרטי כרצונו. כאשר עלה ביד המבקש להשיג ייצוג פרטי (עו"ד ראיס אבו סייף), טוען המבקש כי בית המשפט לא אפשר לעורך דינו החדש להתכונן כיאות לדיון, ומשכך סירב עורך הדין לייצגו, והמשך ייצוגו התנהל על ידי הסנגוריה הציבורית בניגוד לרצונו. ייצוגו על ידי הסנגוריה התקיים, לטענת המבקש, תוך עימותים רבים עם סנגוריתו וחילופי האשמות וטענות ביניהם.

(ה)

מעצר עד תום ההליכים על ידי ההרכב היושב בדין – המבקש טוען כי הרכב השופטות אישר בקשה של המאשימה לעיון חוזר בהחלטה שלא לעצרו עד תום ההליכים, ולאחר מכן הורה על מעצרו עד תום ההליכים (שעה שמאסרו בהליך הראשון עמד להסתיים). זאת, עוד בטרם ניתנה הכרעת הדין בעניינו, עובדה אשר לשיטתו מעידה על כך שתוצאות המשפט היו ידועות מראש.

(ו)

אי יכולת המבקש לשמוע חלק מעדות בתו – המבקש טוען כי בשל תקלות טכניות, כאשר צפה בעדות בתו בשלב ההוכחות במשפט באמצעות מערכת וידאו-קונפרנס, לא יכול היה לשמוע את שנאמר באולם. בכך יש, לשיטתו, פגיעה בזכויותיו הבסיסיות.

(ז)

אי מסירת חומר החקירה למבקש – לטענת המבקש, חומר החקירה בעניינו לא נמסר לו למרות שחזר וביקש אותו, ומשכך לא יכול היה להתגונן כראוי מפני האישומים כנגדו.

(ח)

אי מסירת ראיה לבית המשפט – המבקש טוען כי יומנה של בתו, אשר על דבר קיומו אין, לטענתו, מחלוקת, "נעלם" מחומר החקירה, ולא נמסר לבית המשפט כראיה חרף בקשותיו.

11.

לטענת המבקש, די בכל אחד מפגמים אלו לבדם כדי להטות את תוצאת המשפט בעניינו ולמנוע ממנו את ההגנה הראויה, ומשנגרם עיוות דין שכזה – יש להורות על קיומו של משפט חוזר.

תגובה מטעם היועץ המשפטי לממשלה

12.

ביום 1.11.2011 הוגשה תגובה קצרה לבקשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה. היועץ סבור כי דין הבקשה להידחות על הסף בהתאם לתקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957 (להלן: התקנות ) בהיותה מבוססת אך על טענות עובדתיות מתוך פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, אשר אין בהעלאתן כעת כל חידוש. היועץ סבור כי טענות המבקש נדונו והוכרעו זה מכבר בערעורו בפני בית משפט זה. כן מפנה היועץ לערעור הפסלות שהגיש המבקש, בו נדרש הנשיא ברק ליחסו של בית המשפט למבקש.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להיעתר לבקשה לקיום משפט חוזר בעניינו של המבקש, ודין הבקשה להידחות.

14.

חלק ניכר מטענותיו של המבקש נטען זה מכבר בשלביו השונים של ההליך הפלילי. כך, למשל, טענותיו של המבקש בדבר אופן תיקון כתב האישום הועלו בהודעת הערעור בערעור העיקרי, כמו גם טענתו בדבר קווי ההגנה שלכאורה נשללו ממנו וטענתו בדבר אי העברת חומר החקירה לידיו. טענותיו בדבר עוינות בית המשפט כלפיו והחלפות הייצוג נטענו בערעור הפסלות (הליך שהמבקש כלל לא ציין שהתקיים). כידוע, הליך של משפט חוזר איננו הליך של "ערעור נוסף", ואין מקום להעלות במסגרתו טענות אשר הועלו בהליכים קודמים ונדחו (ראו: מ"ח 3876/11 גור נ' עיריית באר שבע , פסקה 5 (טרם פורסם, 1.3.2012); מ"ח 2930/10 אקוקה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 8 (טרם פורסם, 27.2.2012), והאסמכתאות שם).

15.

באשר לטענותיו הנוספות של המבקש, אשר לא נטענו בערעורים שהגיש – החלטת בית המשפט להאריך את מעצרו עד תום ההליכים, אי יכולתו לשמוע חלק מעדותה של בתו בפני בית המשפט המחוזי, ו"היעלמות" ראיה לכאורה – מקובלת עליי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה טענות אלה אינן עומדות בתנאי תקנה 4(א) לתקנות, ודינן להידחות על הסף. מורה אותנו תקנה 4(א) לתקנות כך:

מועד הגשת הבקשה

4.(א) בקשה תוגש תוך תשעים יום מן היום בו נודע למבקש על קיום אחת העילות האמורות בסעיף 9(א) לחוק.

טענות אלו נובעות כולן במישרין ממה שהתרחש בבית המשפט המחוזי, והיו ידועות למבקש בזמן אמת, ולמצער בהליך הערעור. המבקש אף לא טען כי מי מהן הן עילות חדשות שנודעו לו לאחרונה. בכך די כדי להביא לדחיית בקשתו, שהרי כאמור בתקנה 4(א) לתקנות, היה על המבקש להעלות טענותיו בתוך 90 יום משנודע לו על העילה הנטענת לקיום משפט חוזר (השוו: מ"ח 4804/09 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (טרם פורסם, 17.9.2009)).

16.

למען הסר ספק, אציין כי גם לגופן של טענות אלו, לא מצאתי כי הן מקימות חשש לעיוות דין, לא כל שכן חשש ממשי לעיוות דין שנגרם למבקש, כדרישת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט (מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529, 565-562 (1999)). ודאי שאין המדובר במקרה בו הפגמים בהליך הם "כה חמורים ומהותיים עד כי הם הובילו להרשעת שווא" (מ"ח 5224/09 כנעאן נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (טרם פורסם, 10.2.2010)).

כך, באשר לטענה כי החלטת הרכב השופטות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים מעידה על כך שתוצאות המשפט היו ידועות מראש: מעיון בפרוטוקול הדיון ובהחלטה עצמה מיום 16.5.2004 שצורפו לבקשה, עולה כי החלטה זו ניתנה לאחר סיום פרשת ההוכחות ושלב הסיכומים בתיק. בית המשפט המחוזי התרשם כי המבקש מסוכן לאשתו ולבנותיו, וכי נוכח העובדה שהתיק עומד בפני מתן הכרעת הדין – יש להורות על השארת המבקש במעצר. החלטתו של בית המשפט ניתנה לאחר שטיעוני המבקש נשמעו בפני בית המשפט, הן באמצעות באת כוחו והן על ידי המבקש עצמו. אינני סבורה כי נגרם למבקש עיוות דין בהחלטה זו, ודאי לא כזה המצדיק עריכת משפט חוזר.

טענתו של המבקש כי תקלות טכניות מנעו ממנו לשמוע את עדותה של בתו איננה מקימה אף היא חשש ממשי לעיוות דין שנגרם לו. מקטעי הפרוטוקול שציטט המבקש בבקשתו, עולה כי הרכב השופטות שם ליבו למבקש בעת מתן העדות, ואף אם הייתה תקלה טכנית כלשהי, נראה כי היא הייתה זמנית ותוקנה לאחר מכן. נוסף על כך, בהודעת הערעור של המבקש לבית משפט זה בערעור העיקרי, העלה המבקש טענות שונות לגבי עדותה של בתו בבית המשפט המחוזי. זכרה של הטענה כי הנאשם לא יכול היה לשמוע את עדותה לא בא בטענותיו בהודעת הערעור, והוא אף התייחס במסגרת הודעה זו לתוכן עדותה של בתו. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי ככל שהתרחשה תקלה טכנית במהלך מתן העדות, היה בה כדי לפגוע באופן ממשי בהגנתו של המבקש.

גם טענת המבקש על "היעלמות" לכאורה של היומן מחומר הראיות בתיק, אינה מלמדת על חשש ממשי לעיוות דין שנגרם לו. מפסק דינו של

בית המשפט המחוזי, וכן מקטעי הפרוטוקול שצורפו לבקשה, עולה כי חוקרת הנוער שהעידה בתיק, רס"ל אורלי נומה, נחקרה על אודות היומנים בחקירה נגדית על ידי סנגוריתו של המבקש, וכי אף למבקש עצמו התאפשר לחקור אותה. היומנים אף צורפו למוצגי התביעה. היות שכך, אינני סבורה כי נגרם לו עיוות דין כלשהו בהקשר זה. המבקש אף איננו טוען כי ביומן ש"נעלם", לכאורה, הייתה ראיה כלשהי שהיה בה כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט. דינה של טענה זו, אם כן, להידחות.

17.

המבקש לא נתן אמון בבית המשפט לאורך ההליכים השונים שנתקיימו בעניינו, וגם עתה מתקשה הוא להשלים עם הרשעתו. ואולם, כפי שציינתי בעבר גם בכך לא די כדי להורות על עריכת משפט חוזר:

"בבסיסו של הליך המשפט החוזר עומד האיזון בין שני ערכים. מצד אחד קיים הערך שעניינו הצורך בחשיפת האמת והבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. מצד שני מצוי הערך של ודאות וסופיות הדיון (ראו מ"ח 10728/07 אוחנה נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 18.5.2008) והאסמכתאות שם). האיזון הראוי בין שני ערכים אלה מחייב כי לא יתקיים משפט חוזר אך ורק משום שנאשם מתקשה להשלים עם הרשעתו" (מ"ח 7203/07 כהן נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (טרם פורסם, 30.6.2008); ראו גם: מ"ח 4804/09 הנזכר, בפסקה 12).

18.

כאמור – דין הבקשה להידחות.