מ"ח 66702-08-24 מ"ח 66702-08-24

בקשה להורות על קיום משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק), בעניינו של המבקש, שפעל כחלק מתכנית עבריינית להוצאת חשבוניות פיקטיביות לשם התחמקות מתשלום מס בהיקף של עשרות מיליוני שקלים.

1.השתלשלות האירועים העומדת בבסיס הבקשה שבפניי תוארה בהרחבה בפסק הדין בע"פ 7728/23 מדינת ישראל נ' שמס (23.7.2024). בתמצית, עניינו של המבקש נדון בפני בית המחוזי בירושלים בת"פ 3386-04-18 (השופט ע' עאסי). לאחר הודאתו של המבקש במסגרת הסדר טיעון, הרשיע בית משפט קמא את המבקש בעבירות המנויות בכתב האישום המתוקן: עבירת הוצאת חשבוניות פיקטיביות במטרה להתחמק ממס לפי סעיף 117(ב)(3) ו-117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975; עבירת מרמה עורמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]; ועבירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגזר דינו מיום 10.9.2023 השית בית משפט קמא על המבקש שישה חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי על סך 200,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתו.

2.על גזר דינו של בית משפט קמא הגיש המבקש ערעור במסגרת ע"פ 7533/23, תוך שטען כי הסכים להודות בעבירות המנויות בכתב האישום המתוקן נוכח רמיזת בית המשפט כי לא ייגזר עליו עונש מאסר בפועל; כי במסגרת הסדרי טיעון שנערכו עם נאשמים אחרים באותה הפרשה נמחקו עבירות בהן הוא עצמו הורשע, ושמשכך ראוי למחקן גם מכתב האישום המתוקן בעניינו; וכי התמונה הראייתית הסבוכה העומדת בבסיס כתב האישום לצד נסיבות חייו מצדיקה לקבל את הערעור ולהשית עליו עונש מאסר של חודשים ספורים לביצוע על דרך של עבודות שירות, לצד ביטול הקנס שהושת עליו. בסמוך לאחר מכן הוגש ערעור על גזר הדין גם מטעם המדינה, במסגרת ע"פ 7728/23, כשלטענתה שגה בית משפט קמא הן בקביעת מתחם הענישה והן בגזירת עונשו של המבקש, משלא ניתן משקל מספק למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות ולנסיבות העבירה.

ביום 21.4.2024 ובמהלך ההתדיינות בערעורים שהוגשו, הגיש המבקש בקשה לחזרה מהודאתו (להלן: בקשת החזרה), וביום 12.5.2024 הורה המותב שדן בערעורים להחזרת ההליך לבית משפט קמא לצורך הכרעה בבקשה זו. ביום 28.5.2024 דחה בית משפט קמא את בקשת החזרה, תוך שקבע כי הסדר הטיעון נחתם לאחר משא ומתן בין הצדדים בו הובהרו למבקש משמעויות ההסדר; כי המבקש היה מיוצג על ידי סנגורו לאורך ההליך כולו; וכי חזרתו מהודאה נעשתה תוך הבנה של המבקש כי קיימת אפשרות לפיה יוטל עליו עונש מאסר בפועל. בית משפט התייחס למבחני הפסיקה לפיה חזרה מהודאה תעשה במקרים חריגים ביותר ובהתאם לעילות מצומצמות. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור נוסף במסגרת ע"פ 4744/24, בה טען בשנית כי בית משפט קמא רמז לו שלא יושת עליו עונש מאסר בפועל בדיון מחוץ לפרוטוקול שנערך בשפה הערבית.

3.פסק הדין בערעורים: הערעורים שהוגשו בע"פ 7533/23, בע"פ 7728/23 ובע"פ 4744/23 נדונו במאוחד. בפסק הדין מיום 23.7.2024 קבע בית משפט זה (השופטים י' אלרון, ר' רונן וג' כנפי-שטייניץ) כי אין להתיר למבקש לחזור מהודאתו לאחר שנגזר עליו עונש המאסר בפועל, וכי יש מקום להחמיר את עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש אך אין מקום להתערב ביתר רכיבי הענישה וביניהם גובה הקנס.

נקבע כי מעיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא עולה כי לא הובטח דבר למבקש על ידי בית המשפט; כי המבקש לא הרים את הנטל שהוטל עליו להוכיח את גרסתו לפיה בית המשפט הבטיח לו ש"יהיה בסדר" ורמז לו כי לא ייגזר עליו עונש מאסר בפועל; וכי המבקש היה מודע לאפשרות שיוטל עליו עונש מאסר בפועל, בין אם מעתירת המדינה לעונש של 24 חודשי מאסר בפועל, ובין אם מאירועים נוספים שהתרחשו לאורך ההליך. עם אירועים אלו ניתן למנות את טיעוני המדינה, החלטת בית המשפט לקבל תסקיר שירות מבחן, והבהרת בית המשפט בעת הפניית המבקש לממונה על עבודות שירות כי אין בכך כדי להביע דעה על העונש שיוטל עליו.

בכל הנוגע לעונש שהוטל על המבקש, קיבל בית המשפט את ערעור המדינה באופן חלקי באופן זה שרכיב עונש המאסר הוחמר כך שיעמוד על 12 חודשי מאסר בפועל, והותיר את יתר רכיבי העונש לרבות שיעור הקנס על כנם. זאת, תוך שקבע בית המשפט כי עונש של שישה חודשי מאסר בפועל חורג באופן משמעותי ממדיניות הענישה הנוהגת, והדגיש את חשיבותם של שיקולי ההרתעה הציבוריים ואת נקודת המוצא לפיה הענישה על עבירות מס תהיה מאחורי סורג ובריח, כתוצאה מהפגיעה הקשה במשק ובציבור כולו.

4.התיאור המפורט שהובא לעיל מבהיר מדוע דינה של הבקשה – דחייה.

בבקשתו, סוקר המבקש באריכות את סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, בו קבע המחוקק כי ניתן להורות על קיומו של משפט חוזר באם "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנדון עיוות דין". עם זאת, לא מצאתי כי הבקשה מצביעה על כך שנגרם למבקש עיוות דין אשר מצדיק קיומו של משפט חוזר.

5.המבקש חוזר על שתי טענות אותן העלה גם בהליכים הקודמים. ראשית, על כך שהודאתו בביצוע העבירות בוצעה נוכח לחצים שהופעלו עליו, ובעקבות אמירתו הלכאורית של בית משפט קמא כי "יהיה בסדר", ממנה הסיק כי אין בכוונת בית המשפט להשית עליו עונש מאסר. שנית, כי ישנה סתירה בין חלק מהעבירות בהן הורשע המבקש לבין הסדר טיעון עליו חתמה המדינה מול נאשם אחר בפרשה, ממנו עולה כי עבירות אלו לא בוצעו מעולם.

6.כידוע, הדיון בבקשה למשפט חוזר אינו "ערעור נוסף" ואינו נועד להוות מעין "מקצה שיפורים" – באופן זה שאין הוא המקום הראוי לבחון טענות שנדונו לגופן זה מכבר בידי הערכאות הקודמות בתיק (מ"ח 4075/17 דראגנה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (24.1.2018) (להלן: עניין דראגנה); מ"ח 1483/18 עדאיס נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (16.8.2018); מ"ח 6153/16 אבן לבנה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה יא (17.11.2016); מ"ח 4345/14 ביבי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (11.9.2014); מ"ח 7122/04 עוואוודה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (15.12.2004)). כמתואר לעיל, הן בקשת החזרה מההודאה והן טענותיו של המבקש הנוגעות להסדר הטיעון שנערך עם נאשם אחר בפרשה, נדונו ונבחנו באופן מעמיק בבית משפט קמא ובפני בית משפט זה.

7.בנסיבות אלו דומה כי המבקש מנסה לחתור תחת עקרון סופיות הדיון, ולשוב ולערער על פסקי הדין של הערכאות השונות. משפט חוזר הוא מנגנון חריג המופעל במשורה, ותכליתו לאזן בין ערך חשיפת האמת ומניעת הרשעות שווא לבין עקרונות של סופיות הדיון, וודאות משפטית ויעילות דיונית (מ"ח 2613/21 שגב נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (14.7.2022); עניין דראגנה; מ"ח 1282/16 שקלים נ' מדינת ישראל, פסקה כא (26.6.2016) (להלן: עניין שקלים); מ"ח 4875/15 אבו הלאל נ' מדינת ישראל, פסקה ח (5.8.2015)). נוכח העובדה שטענות אלו נדונו בבית משפט זה ונדחו – הרי שדין הבקשה למשפט חוזר להידחות.

8.לא למותר לציין כי המבקש אף לא טוען בבקשתו לעובדות או ראיות חדשות, והגיש את הבקשה למשפט חוזר בסמוך לפסק הדין, שניתן לאחרונה – דבר שעשוי להצביע על כך שהמבקש מתקשה להשלים עם הרשעתו, כאשר כלל ידוע הוא שלא יערך משפט חוזר מסיבה זו לבדה, אלא רק בהתקיים אחת מן העילות המנויות בחוק באופן מובהק (עניין שקלים).

9.משאלו פני הדברים, ענייננו בבקשת סרק. הבקשה נדחית, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.