מ"ח 7095/03 חסין אלדדא נ. מדינת ישראל

1.בשנת 2001 הורשע המבקש, חסין אלדדא (להלן – "המבקש"), על פי הודאתו, בביצוען של שתי עבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בחודש מאי 2003, ולאחר שחלפו כשנתיים מאז הסתיים משפטו, עתר המבקש לקיומו של משפט חוזר, ואלה טעמיו:

א.במהלך משפטו הוא לא היה מיוצג על ידי סניגור, ולא ניתנה לו הזדמנות נאותה לדאוג לייצוגו. כן נטען, כי בית המשפט וגם התובע לא מילאו חובתם כלפי המבקש, כאשר לא טרחו להסביר לו את ההליכים ואת זכויותיו, וכתוצאה מכך נפגעה הגנתו ונגרם לו "עיוות דין", במובן סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984.

ב.יש בידי המבקש ראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט, ובכך מתקיימת בו העילה לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט לקיומו של משפט חוזר. לטענתו, עובר להרשעתו ביקרו אצלו פקידים מטעם רשויות המדינה, ואלה הבטיחו שאם יודה בעובדותיו של כתב-האישום, יסופחו המקרקעין עליהן ניצבת הבניה מושא כתב-האישום למועצה המקומית כסייפה, ויינתן לו היתר בניה והיתר לשימוש במקרקעין.

ועוד נטען, כי עד כה טרם קוימו ההבטחות שניתנו למבקש, אף שהכנתה של תכנית מתאר נמצאת בשלבים מתקדמים.

ג.המבקש הוסיף וטען כי בכל הזמנים הרלבנטיים הוא פעל כנציג משפחת אלדדא, וכי מעולם לא הקים בניין כפי שנטען בכתב-האישום, ומעולם לא עשה שימוש במקרקעין הנ"ל שימוש חורג, אלא "פעל כנציג משפחה שלמה לצורך ניהול מו"מ עם המשיבה וכי אנשים אחרים ממשפחתו הקימו את הבניין והשתמשו במקרקעין ללא היתר" (בלשון המבקש).

המבקש טען עוד, כי התרשלות בא-כוחו דאז בניהול משפטו "גרמה לו עיוות דין ואי צדק בניהול המשפט", בין היתר בכך שהגיש לבית המשפט בקשה בשמו לביטול צו-הריסה מנהלי שניתן כנגד הבניין "למרות שהוא ידע כי המבקש פעל בשם המשפחה ותו לא" (בלשון המבקש).

המשיב, היועץ המשפטי לממשלה, מתנגד לקיומו של משפט חוזר, באשר לא הונח בסיס לאף אחת מן העילות הקבועות בחוק לקיומו של הליך זה.

2.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, ובתגובת היועץ המשפטי לממשלה, דעתי היא כי בקשה זו הינה בקשת סרק, וככזו דינה להידחות תוך חיוב המבקש בהוצאות. להלן אפרט את הנמקתי:

א.כתב-האישום נגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בבאר-שבע בתאריך 2.10.00, ובו נטען כי המבקש בנה, בעצמו או באמצעות אחרים, ומבלי שיינתן לו היתר, מבנה פח בשטח של כ-120 מ"ר. עוד נטען כי המבקש משתמש במבנה כמכולת.

הדיון באותו תיק (5681/00) התקיים ביום 24.4.01, היינו, חודשים אחדים לאחר הגשת כתב-האישום, במהלכם יכול היה המבקש להיוועץ בעורך-דין ואף לדאוג לייצוג בבית המשפט. אך המבקש בחר שלא להיות מיוצג, ומעיון בפרוטוקול הדיון, למדתי כי חרף זאת הוא השכיל לבטא את עצמו היטב, עובר להכרעת הדין וגם לאחריה. וכאן המקום להדגיש, כי הודיית המבקש ניתנה במסגרת הסכם טיעון, מכוחו עתרה המדינה להטיל על המבקש קנס ולחייבו לחתום על התחייבות להימנע מעבירה. התביעה טענה כי הקנס הראוי הוא 10,000 ₪, אך בית המשפט הסתפק בסכום של 7,500 ₪. לענייננו חשובים דבריו של המבקש עובר להרשעתו והדברים יובאו להלן בלשון פרוטוקול הדיון:

"לאחר שבית המשפט הסביר בפני את כתב האישום עקב עסקת הטיעון וביודעי שאין עסקת הטיעון מחייבת את בית המשפט, אני מודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום נשוא תיק זה. אני רואה בפני את צילום המכולת אשר סומן על ידי בית המשפט ת/1 ואני מודה שזה המבנה נשוא כתב האישום".

העובדות בהן הודה המבקש פשוטות בתכלית, ועל כן אם יש ממש בטענתו לפיה הוא אינו נושא באחריות פלילית לאותה בנייה, ההיגיון מחייב כי היה נותן לכך ביטוי גם מבלי שהיה מיוצג על ידי סניגור. ולא זו בלבד שהמבקש לא נהג כך, אלא שבדבריו במסגרת הטיעון לעונש נמנע מלומר דבר ממנו ניתן היה להבין שאת הבנייה האסורה ביצע אחר, ובלשונו:

"המדובר במכולת המשמשת את האוכלוסייה, שמתגוררת בפזורה, ולא נמצא כל פתרון אחר למגוריה. הצורך במזון הוא צורך בסיסי. טרם הקמת המכולת היינו נוסעים למכולות בכסייפה, אך בעלי האדמות בדרך סגרו את האדמות וחרשו אותן. בעבר המנהיגות הפוליטית של כסייפה פעלה כדי שתהיה הכרה במקום מגורינו, ואף הנני פועל לייזום ולהקמת אתר תיירותי, שקיבל את ברכת מהנדס המועצה המקומית כסייפה. אבקש שהקנס יהיה מתון בהתחשב בכל הנסיבות הללו".

ב.עד כמה מופרכת היא טענת המבקש לפיה הודה בעובדותיו של כתב-האישום עקב היותו בלתי-מיוצג, תלמד העובדה שזמן ניכר לפני הגשתו של כתב האישום, ובעת שהיה מיוצג על ידי עורך-דין , כבר הודה בכך שהבנייה בוצעה על ידו. כוונת הדברים לכך, שבעקבות הוצאתו של צו-הריסה מנהלי בחודש יוני 2000 על ידי יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז הדרום, הגיש המבקש לבית המשפט, בחודש יולי של אותה השנה, בקשה לביטול הצו. בקשה זו הוגשה באמצעות עורך-דין ט' אלעוברה, ונתמכה בתצהיר בו אמר המבקש את אלה:

"3. לפני למעלה משלושה חודשים הקמתי מבנה עשוי מפח בשטח כ-120 מ"ר סמוך לכביש הראשי שוקת ערד.

4.המבנה משמש אותי כמכולת שכונתית, ומשרת כ-1,000 נפשות." (ההדגשות לא במקור).

לאחר מספר שבועות הגיש עורך-דין אלעוברה בקשה לתיקון הבקשה, לה צירף תצהיר נוסף של המבקש, ולמרבה הפליאה, גם הפעם לא טען המבקש שהבנייה נעשתה על ידי אחר, אלא בעיקר שהבנייה הושלמה והמבנה כבר אוכלס.

אותם תצהירים מפריכים גם את טענתו האחרת של המבקש, לפיה הודייתו נגרמה בעטייה של הבטחה שלטונית. מלשון סעיף 19 לבקשה הנוכחית עולה מה שההיגיון מחייב, היינו, כי אותה הבטחה ניתנה למבקש לאחר הגשתו של כתב-האישום . והרי כאמור, מספר חודשים לפני הגשת כתב-האישום (בחודש יולי 2000) כבר חתם המבקש על אותו תצהיר בו אישר שהבנייה בוצעה על-ידו!

ג.אם היה ממש בטענת המבקש לפיה הודה במה שלא עשה, הוא היה חייב לפרט בבקשתו את שמו או את שמם של מבצעי הבנייה, את זהותם של המשתמשים במבנה שלא-כדין, ובעיקר מדוע בחר ליטול על עצמו אחריות פלילית לעבירה שאחרים ביצעוה, והרי אין כל ספק שהתשובות לכל אלה שמורות עמו. במקום זאת נקט המבקש בלשון מעורפלת, ובכך לא די להוכחת קיומה של עילה למשפט חוזר. לעניין זה כבר נפסק, כי כדי לחרוג מעקרון סופיות הדיון, לא די בהבאתן של ראיות שלא היו לנגד עיניהן של הערכאות אשר דנו בעניינו של המבקש, ויש צורך להראות כי מדובר בראיות בעלות משקל מיוחד, בין לכשעצמן ובין בשילוב עם מערך הראיות שהונח בפני בית המשפט, והן בעלות פוטנציאל מהותי לשינוי תוצאתו של המשפט (מ"ח 5148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פד"י נא(8), 334, 355; מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל , פד"י נג(1), 589). לעניין זה יפים דבריו של הנשיא מ' שמגר במ"ח 6/84, מאמא נ' מדינת ישראל פ"ד לח(3), 498, 501:

"למותר להדגיש, כי בנקיטת לשון 'עובדה חדשה' או 'ראיה חדשה' לא נתכוון המחוקק לכל טוענה, אשר בעצם השמעתה הופכת כביכול לראיה חדשה, אלא הכוונה לעובדה או לראיה, אשר יש בהן אמינות לכאורית. הרי מדובר על הליך שיפוטי שנסתיים כבר ואשר ההכרעה בו מעוגנת במערכת ראיות, שהייתה אמינה בעיני בתי המשפט שלפניהם היא נפרשה. כאשר מבקשים לחדש את הדיון מראשיתו, לא די בהשגה על התוצאה או בהעלאת טענה, המצביעה על אפשרות קיומה של מערכת עובדות חלופית. אין גם להסתפק בכך, שמי שמעורב בעניין מעלה תזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו, המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף 31(א)(2) אמינות לכאורית המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת. הווה אומר, מי שמחליט על המשפט החוזר, איננו פועל פעולה אוטומטית, המעוגנת אך ורק בקיומה או בהעלאתה של טענה עובדתית, אלא עליו גם לבחון, אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31(א)(2) שוקלות דיין על-מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה".

3.כאמור, בקשה זו הינה בקשת סרק, והיא אף נגועה בניצול לרעה של הליכי בית המשפט, ומכאן החלטתי לדחותה ולחייב את המבקש לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 10,000 ₪.