מ"ח 7350/97 מחמד אלגנימאת נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בעבירות לפי סעיפים 413 ד, 413 ה, 413 ו סיפא ו- 499(א)+(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, על כך שביום 10.7.96 פרץ ביחד עם אחרים לטרקטור שחנה בסמוך לאתר בניה בשכונת גילה בירושלים בכוונה לגנבו, חיבל בטרקטור במזיד וניסה לגנבו. כמו כן, הורשע המבקש בעבירה לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב1952-, על כך שבעת ביצוע העבירות שהה בישראל ללא היתר.

לחובתו של המבקש עמדה גם הרשעה קודמת (תיק מל"ד 65/85), בגין החזקת נפצים ורובה סער קלצ'ניקוב וכן ירי ברובה לעבר רכב, והוא נידון ל15- שנות מאסר בפועל. במסגרת יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (סמכות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ו1996-, הועבר המבקש ממאסרו, על ידי הוועדה לשחרור אסירים, לידי הרשות הפלסטינית. במסגרת ההתניות שהוו חלק משחרור זה, חתם המבקש על הצהרה, לפיה התחייב לא להכנס לשטח ישראל עד לסיום תקופת המאסר שהוטלה עליו, דהיינו עד ליולי 2000. כמו כן, הצהיר כי ידוע לו שאם יגיע לתחומי ישראל יעצר מחדש ויכלא להשלמת תקופת המאסר.

לאור האמור לעיל, קבע בית משפט השלום בגזר הדין כי המבקש ירצה את יתרת תקופת מאסרו בתיק מל"ד 65/85, וכן גזר עליו 24 חודשי מאסר בניקוי חודשי מעצרו, ו12- חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים.

2.המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, בו תקף הן את ההרשעה והן את גזירת הדין. טענותיו של המבקש כנגד פסק הדין התמקדו בקביעותיו העובדתיות של בית משפט שלום. ב8.5.97- דחה בית המשפט המחוזי את הערעור.

3.בתאריך 23.6.97 הגיש המבקש "ערעור" נוסף, הפעם על החלטת בית משפט מחוזי, לבית משפט זה. גם בבקשה האחרונה טען המבקש כנגד הכרעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. ה"ערעור" טופל על ידי המשנה לנשיא כבקשת רשות ערעור ונדחה, מן הטעם ש"רשות לערער בגלגול שלישי לא נועדה לבירור עובדתי חוזר אלא לבירור שאלות משפטיות בעלות תשובות כלליות" (כך בהחלטתו ברע"פ 3862/97).

4.המבקש לא אמר נואש, והגיש בקשה נוספת, לביטול ההחלטה שנתן המשנה לנשיא. גם כאן, חזר המבקש על טענותיו כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט שלום. בהחלטתו מיום 19.8.97 דחה הנשיא את בקשתו, תוך שהוא מסביר כי החלטת בית המשפט בבקשות רשות לערער אינן נתנות לערעור בעצמן. כמו כן, הוסיף כי גם לגופו של ענין לא ניתן לקבל את הבקשה.

5.כעת, מונחת בפנינו בקשתו של המבקש למשפט חוזר. גם פניה זו, כקודמותיה, תומכת יתדותיה בתקיפת קביעותיו העובדתיות של בית משפט שלום.

תמצית הארועים מלמדת, כי ביום 10.7.96 אותרו בשעות שלפנות בוקר מספר חשודים, ביניהם המבקש, בשכונת גילה שבירושלים. הם נצפו מנסים לפרוץ לתוך טרקטור אשר עמד בשכונה. לאחר מספר נסיונות בלתי מוצלחים עזבו החשודים את המקום, וצוות הסיור המשטרתי פתח אחריהם במעקב. המעקב התפתח למרדף, שבמהלכו התפצלו החשודים, עד שלבסוף, לאחר מאבק פיסי, הצליחו השוטרים שהמשיכו במרדף אחר המבקש להשתלט עליו בסביבות מחנה הפליטים עיידה.

המערער מלין כנגד ממצאי בית המשפט לעניין זיהויו כמי ששיך לקבוצת הגברים שניסו לגנוב את הטרקטור. לטענתו, קיימות סתירות בעדויות השוטרים ביחס לתאור הלבוש שלבשו החשודים בזירת האירוע, וכן כי במהלך המרדף אחרי החשודים אבדו השוטרים קשר עין עם הנמלטים.

6.עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא, כי אין בידי המבקש להצביע על דבר שיש בו כדי להצדיק משפט חוזר, וביקש כי נדחה את הבקשה.

7.לאחר שעיינתי בחומר, נחה דעתי כי אין לקבל את בקשתו של המבקש למשפט חוזר. סעיף 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- ( להלן: חוק בתי המשפט ), קובע כי ניתן להורות על קיום משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית אם התקיים אחד מאלה:

"(1) בית המשפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו לו במשפטו של אותו אדם נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה;

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עוות דין".

טענותיו של המבקש עשויות להיות רלוונטיות לגיבושה של החלופה הרביעית בלבד, לפיה יש להראות כי קיים חשש של ממש לעוות דין בעקבות ההרשעה. ואולם, אין בחומר הראיות דבר המצדיק חשש זה.

טענותיו של המבקש מתמקדות בהשגות על מסקנותיו של בית משפט שלום, לפיהן עדויות השוטרים מהימנות עליו לחלוטין, וכי לעומתן לוקה עדותו של המבקש בפגמים אשר אינם מתיישבים עם ההגיון. מכאן, שטרוניתו היחידה של המבקש היא על כך שבית המשפט העדיף את עדי התביעה על פני עדי ההגנה. טרוניה זו אינה יכולה להוות בסיס למשפט חוזר (ראה מ"ח 6016/96 סיון רון נ' מדינת ישראל , דינים עליון מד' 194), וגם לגופו של ענין אין לקבלה.

שופטת בית משפט השלום, פרטה בפסק דינה באופן בהיר ומפורט, כיצד הגיעה לממצאים העובדתיים עליהם הושתתו ההרשעה, תוך שהיא מתמודדת בצורה משכנעת ביותר עם טענותיו של המבקש המובאות גם בבקשה זו. גם בית המשפט המחוזי נימק בהרחבה על שום מה אין להתערב בהרשעתו של המבקש.

אינני רואה צורך לחזור על כל הנמקותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. אציין רק, שאלה מקובלות עלי. די אם אציין, שנמצאו ראיות מהימנות, על פיהן השוטרים לא אבדו קשר עין עם המבקש משעה שהיה ליד הטרקטור ועד שנתפס, כך שהטענה בדבר טעות בזיהוי אינה עומדת למבקש; וכן שהסבריו של המבקש להימצאו במקום בו נתפס לא נמצאו מהימנים ואף לא היו סבירים.

אשר על כן, לא מתקיימת העילה למשפט חוזר הנזכרת בסעיף 31(4) לחוק בתי המשפט.

על סמך כל האמור לעיל, נדחית הבקשה למשפט חוזר.