מ"ח 7967/99 סאמי שיבלי נ. מדינת ישראל

1.כנגד המבקש הוגש כתב אישום שייחס לו עבירות של אינוס (עבירה לפי סעיף 345 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1997-, "חוק העונשין") מעשה מגונה (עבירה לפי סעיף 348 (ד) לחוק העונשין), כליאת שווא (עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין) והדחה בחקירה (עבירה לפי סעיף 245 (א) לחוק העונשין). בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא השופט זועבי והשופטים גלפז וכהן) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו (למעט עבירת האונס ממנה זוכה מחמת הספק ותחתיה הורשע בעבירה נוספת של מעשה מגונה בנסיבות סעיף 345(א) (1) לחוק העונשין). זאת לאחר שמצא כי המבקש, שהיה בעל מסעדה, עשה מעשים מגונים בקטינה שהועסקה כמלצרית במסעדתו. וזאת בשתי הזדמנויות, בעת שהסיע אותה ברכבו בשעת לילה מאוחרת, וכי לאחר מכן ניסה לשדל את המתלוננת, באמצעות צד שלישי, לחזור בה מתלונתה. בית המשפט גזר על המבקש עונש של שבע שנות מאסר (מהן ארבע בפועל) וחייבו לפצות את המתלוננת בסך 20,000 ש"ח. ביום 16.8.99 דחה בית משפט זה (כב' המשנה לנשיא וכב' השופטים אנגלרד ואילן) את ערעורו של המבקש על הרשעתו ועל גזר דינו.

2.סמוך לאחר דחיית ערעורו פנה המבקש ליועץ המשפטי לממשלה וביקש כי יתקיים משפט חוזר בעניינו. זאת נוכח "סתירות ותמיהות", העולות לטענתו מהכרעת הדין ומגזר הדין בעניינו. לטענתו נעשה לו עוול שיתקון אם יתקיים משפט חוזר בעניינו.

3.היועץ המשפטי לממשלה, אשר חוות דעתו הובאה בפני בהתאם להוראות תקנה 2 (ג) לתקנות בתי משפט (סדרי הדין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, מתנגד לקיום משפט חוזר במקרה זה. לשיטתו לא נגרם למבקש כל עיוות דין: בית המשפט המחוזי בחן את גירסתו ודחה אותה מכל וכל וזיכויו מעבירת אינוס מחמת הספק נובע מזהירות יתרה שגילה בית המשפט נוכח עדויות רפואיות שהביא המבקש, ואף זאת תוך שהוא מבהיר, כי אין בזיכוי זה כדי לגרוע מן האמון המלא שניתן בעדות המתלוננת.

4.דין הבקשה להידחות. טענותיו הכלליות והסתמיות של המבקש אינן מקימות עילה לעריכתו של משפט חוזר, כהגדרתן של עילות אלו בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- ("חוק בתי המשפט"). לכל היותר יכולה טענתו להיכלל, ולו בדוחק, בגדרה של הוראת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, שעניינה במקרים בהם "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין . " על הוראת סעיף זה נאמר:

"לדידי חולש הדיבור "עיוות דין" בסעיף 31(4) שאליו נלוות המלים "חשש של ממש" על סעיף 31 כולו. דיבור זה לא התכוון להפוך את הליכי המשפט החוזר לערעור נוסף, שבגדרו רשאי הנאשם לשכנע את בית המשפט להגיע לתוצאות הפוכות מהתוצאות אליהן הגיע במשפט הראשון על יסוד החומר שהיה לפניו; אלא הוא התיר לבית המשפט להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש עת קבע את הנוסח המקורי של סעיף 31, והוא - כאשר קיים חשש של ממש שאיש חף מפשע הורשע. יש לחזור ולהדגיש: התיקון לא בקש לגרוע באופן עקרוני מעקרון הסופיות של פסק הדין, אלא לתת לנשיא, או לשופט המטפל בבקשה, כלי נוסף, מעין "סעיף עוללות", המאפשר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על משפט חוזר, כאשר הוכח לשביעות רצונו שנתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן, המצדיקות את הדבר." (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (4) 241, ראו גם מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (2) 334, 355-356)

טענותיו של המבקש נשמעו, נדונו ונדחו בשתי ערכאות. לא מצאתי בטענותיו הנוכחיות כל יסוד לקיומו של "חשש של ממש" שיש בו כדי להצדיק חריגה ממושכלות יסוד של ודאות וסופיות ודיון מחודש בעניינו לאחר מיצוי ההליכים המשפטיים שעמדו לרשותו.

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית איפוא.