מ"ח 8190/08 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

זו בקשה לקיומו של משפט חוזר.

המבקש הורשע, על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירה של אינוס תוך גרימת חבלה גופנית, לפי סעיף 345(א)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום שהוגש נגדו נטען, כי בחודש ספטמבר 2004, הוא בעל אשה אותה הכיר דרך רשת האינטרנט, ללא הסכמתה. בתחילת ההליכים בעניינו הכחיש המבקש את שיוחס לו והמשיבה החלה בהשמעת עדיה, אולם בהמשך שינה המבקש את טעמו, ולאחר שנועץ בסנגורו הודה בביצוען של העובדות המפלילות. בעקבות כך דן אותו בית המשפט המחוזי בבאר שבע ל-46 חודשי מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. המבקש לא ערער על פסק-הדין, ועתה, כשנתיים וחצי לאחר שהסתיים המשפט ולאחר שסיים לשאת בעונש, הוא עותר לקיומו של משפט חוזר.

2.

העותר סבור כי נגרם לו עיוות דין, הואיל והודאתו נבעה מלחץ שהופעל עליו בעודו נתון להשפעתן של תרופות פסיכיאטריות. עוד הוא טוען, כי נפל קורבן להתנהלותם הלקויה של עורכי-דינו, כמו גם לחקירה משטרתית שנוהלה באופן כושל. המשיבה סבורה מנגד, כי לא נגרם למבקש כל עיוות-דין, שהרי הוא עצמו הודה במעשים שיוחסו לו, וזאת עשה מרצונו ושעה שהיה כשיר משפטית לעמוד לדין. לשיטתה, יכול היה המבקש שלא להודות מלכתחילה במיוחס לו, או לחלופין, לשוב מהודאתו במהלך המשפט. יתרה מכך, הוא היה זכאי לערער על הרשעתו, ומכל מקום ודאי שאין זה ראוי כי השתהה במשך כמעט שנתיים וחצי עד להגשתה של בקשה זו.

3.

לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה זו. שני עקרונות מתמודדים על הבכורה בבואנו להחליט אם להורות על קיומו של משפט חוזר. מחד, הרצון להגיע לחקר האמת במטרה למנוע את הרשעתו של מי שלא חטא, ומאידך, עקרון סופיות הדיון. כחלק מן האיזון הנדרש, קבע המחוקק בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ארבע עילות לקיומו של משפט חוזר, ובהן עילת "סל" שעניינה החשש כי בהמשך קיומה של הרשעת אדם כרוך עיוות דין. באשר למקרה שבפני, שוכנעתי כי אף לא אחת מן העילות המנויות בחוק מתקיימות בעניינו של המבקש.

עיון בפרוטוקול הדיון בת.פ.1016/04 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מלמד, כי בתאריך ז' בניסן התשס"ו (5.4.06), ושעה שהמבקש היה מיוצג בידי שני סניגורים, הודיעו הצדדים לבית המשפט כי גיבשו הסכם טיעון בגדרו יודה המבקש בעובדותיו של כתב האישום, ובעקבות כך ייגזר לו מאסר בן 46 חודשים ומאסר על תנאי לפי שיקול דעתו של בית המשפט (ראו עמ' 30 לפרוטוקול). דא עקא, בפיו של המבקש עצמו היתה גרסה שונה, ובלשונו : " אני מכיר את העובדות של כתב האישום. אני יודע במה מאשימים אותי. מה שמאשימים אותי זה לא נכון בכלל אבל אין לי ברירה ". לאור הכרזה זו של המבקש ביקשו סנגוריו הפסקה בדיון, ובית המשפט נעתר להם. מששבו הצדדים לאולם הודיע הסנגור: "שוחחנו עם הנאשם, הסברנו לו שוב את עובדות כתב האישום ואת המשמעות של ההסדר אליו הגענו עם המאשימה, והייתי מבקש שבית המשפט ישאל את הנאשם שוב את השאלות ששאל לפני ההפסקה". בעקבות דברים אלה נרשמה תגובת המבקש: "לשאלה החוזרת של בית המשפט אם אני יודע במה אני מואשם אני משיב שאני יודע . מה שמאשימים אותי זה נכון . מאשימים אותי באונס של אשה מאילת, שהכרתי באינטרנט. באי כוחי הסבירו לי שבית המשפט איננו חלק מהעסקה שהם עשו עם ב"כ המאשימה".

עינינו הרואות, המבקש, שלאחר בדיקה פסיכיאטרית נמצא כשיר לעמוד לדין, בחר מדעת שלא לעמוד על זכותו כי אשמתו תוכח בראיות על ידי המשיבה, והוא עשה זאת לאחר שנועץ עם סנגוריו. אפשר שלאחר זמן הגיע המבקש למסקנה כי עשה מקח טעות, והרי היתה פתוחה בפניו הדרך לערער כנגד ההרשעה והעונש בפני בית המשפט המחוזי, ואף לבקש להתיר לו לחזור בו מהודאתו. ולא זו בלבד שהמבקש לא נהג כך, אלא שהמתין שנתיים וחצי נוספות עד שהגיש את הבקשה שבפני לקיומו של משפט חוזר.

העולה מהאמור הוא כי אין בידי המבקש עילה לקיומו של משפט חוזר, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.