מ"ח 8692/05 מוחמד סוואלחה נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש נגד המבקש, מוחמד צוואלחה, ונגד אחר, נטען כי השניים, בצוותא עם שותף נוסף שנהרג מירי המשטרה, רכשו בשכם סכינים לשם ביצועו של פיגוע חבלני במרכז הארץ. הם הצטלמו בעודם אוחזים בהם, ואף ביקשו לפרסם את תמונותיהם לאחר הפיגוע, יחד עם ספחי תעודות הזהות שלהם. השלושה עלו לאוטובוס בבני-ברק, דקרו בחור ישיבה למוות ופצעו שלושה אחרים פציעות חמורות. הם חדלו ממעשי הדקירה רק לאחר שכוחות המשטרה הגיעו למקום. המבקש, שהיה קטין בעת האירוע, הודה במעשה בעת חקירתו במשטרה, ואף הודה בעובדותיו של כתב-האישום בבית-המשפט, לאחר שזה תורגם עבורו לערבית.

2.בית-המשפט המחוזי הרשיע את המבקש ברצח בכוונה תחילה ובניסיון לרצח, עבירות לפי סעיפים 300(א)(2) ו-305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגזר-דינו ציין בית-המשפט המחוזי כי חרף החומרה היתרה שדבקה במעשיו של המבקש, מצווה בית-המשפט לגזור את עונשו על-פי הוראותיהם של סעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 וסעיף 41 לחוק העונשין, שאינן מאפשרות לגזור על מי שהיה קטין בעת ביצוע העבירה עונש של למעלה מעשרים שנות מאסר. דינו של המבקש נגזר, אפוא, לעשרים שנות מאסר בפועל בגין עבירת הרצח ועוד עשרים שנים בגין עבירות הניסיון, מהן עשר שנים במצטבר.

3.בית-המשפט העליון קיבל את ערעורה של המשיבה על קולת העונש, וקבע כי סעיף 41 לחוק העונשין, הדן בעבירה שדינה מאסר עולם שלא נקבע שהוא עונש חובה, אינו חל על מקרה בו עבריין קטין הורשע ברצח , עבירה בגינה נקבע מאסר עולם כעונש חובה . לפיכך, מסור לערכאה הדיונית שיקול הדעת אם להשית עונש של מאסר עולם או עונש פחות הימנו. לאור חומרת מעשיו של המבקש, שבוצעו על רקע אידיאולוגי, וחרף היותו קטין, החמיר בית-המשפט העליון בעונש שנגזר לו בגין עבירת הרצח והעמידו על מאסר עולם. מפאת העיקרון לפיו בית-משפט של ערעור אינו נוהג למצות את הדין, נמנע בית-משפט זה מלהחמיר בעונש שנגזר בגין עבירות הניסיון והותירו, על כל מרכיביו, על כנו.

4.עתה עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, תוך שהוא תומך את בקשתו ב"עילת הסל" המנויה בסעיף 31(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 , המדברת ב"חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". לטענת המבקש, עונה מקרהו על תנאי זה, בשל מה שנראה בעיניו כייצוגו באורח בלתי-הולם בידי בא-כוחו בהליך הדיוני, שכן הוא לא הבין את פרטי ההליך – שהתקיים בשפה העברית, הזרה לו, לאשורם. עוד טוען המבקש, כי הערכאות שדנו בעניינו שגו בהתעלמן מחלקו הזעום בפרשה בהשוואה לזה של חבריו, מן העובדה כי לא נערך בעניינו תסקיר מטעם שירות-המבחן, ומחומרת העונש שהושת עליו.

5.עמדת המשיבה היא כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר. לטענתה, בקשה למשפט חוזר אינה יכולה לשמש אכסניה לערעור נוסף. עיון בפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי מלמד, טוענת המשיבה, כי המבקש הבין את האמור בכתב האישום, והוא אף העלה את הסתייגותו מסעיף ספציפי בו. מוסיפה המשיבה, כי לאחר שהמבקש הודה בעובדותיו של כתב האישום, שוב לא תוכל להישמע טענתו כי חלקו בהשתלשלות האירועים קטן מכפי הודאתו. חומרת העונש אף היא אינה מקימה עילה להורות על קיומו של משפט חוזר.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. בבסיס ההכרעה אם להורות על עריכתו של משפט חוזר מצוי איזון בין שני אינטרסים: השאיפה לחקר האמת ולעשיית צדק, ובמסגרתה הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעויות בהרשעה, מחד, ועקרון סופיות הדיון, מאידך. האינטרס הראשון נובע מההכרה במגבלותיה של מערכת השפיטה, ובצורך לחזק את אמון הציבור בפעולותיה (ראו בג"צ 177/50 ראובן נ' יושב ראש וחברי המועצה המשפטית , פ"ד ה 737, 751). האינטרס השני נועד לקיים את עקרון היעילות הדיונית, והוא יסוכל אם תתאפשר, כעניין שבשגרה, תקיפה חוזרת של פסק-דין חלוט (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פד"י נא(2) 334, 354). לפיכך, נקודת המוצא היא כי משפט חוזר לא נועד לקיים הליך נוסף של ערעור, אלא לאפשר, מקום בו מוכחת תשתית איתנה לאחת העילות המנויות בסעיף 31(א), לבחון ספקות שעלו ביחס לצדקת פסק-הדין שניתן (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל פד"י נא(4) 241, 250; מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל פד"י נג(1) 529, 560; מ"ח 2478/99 סביחי נ' מדינת ישראל , פד"י נד(2) 642, 664).

עיון בפסק-הדין בעניינו של המבקש ובבקשתו למשפט חוזר לא שכנעוני כי נגרם לו עיוות דין. כשל בייצוג המשפטי, כשלעצמו, אין בו די להוכחתו של עיוות שכזה, ועל המבקש לעשות כן להראות בסיס לחשש כי לו היה הייצוג כדבעי, היה פוטנציאל ממשי כי הכרעת-הדין תהא שונה (ראו מ"ח 6081/04 בריגת נ' מדינת ישראל , לא פורסם; מ"ח 9564/01 זריקי נ' מדינת ישראל , לא פורסם; מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1) 357, 366). נטל זה לא הרים המבקש. יתרת טענותיו הן טענות "ערעוריות" במובהק, ולא מצאתי בהן שיש בהן לבסס איזו מבין העילות המנויות בחוק לקיומו של משפט חוזר.

הבקשה נדחית.