מ"ח 870/19 רונן בר נ. מדינת ישראל

1.

מונחת לפני בקשה למשפט חוזר. המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי ב-14 אישומים, הכוללים עבירות רבות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, זיוף ועוד. בגזר הדין הושתו עליו, בין היתר, 9 שנות מאסר, והופעל באופן מצטבר מאסר מותנה לתקופה של שנה. המבקש ערער על הכרעת הדין וגזר הדין לבית משפט זה, ולאחר שההרכב שמע באריכות את טענות בא כוחו, הוא החליט לקבל את המלצת בית המשפט ולחזור בו מן הערעור על הכרעת הדין. ערעורו על גזר הדין התקבל באופן חלקי, במובן זה שהופחתה ממאסרו חצי שנה, והוחלט שהמאסר המותנה יופעל בחופף, ובסך הכל נדון המבקש ל-8.5 שנות מאסר בפועל.

המבקש שב על כל הטענות שהעלה בערעורו לבית משפט זה, הכוללות גם טענות כנגד החלטת שופטי בית המשפט המחוזי שלא לפסול את עצמם, ניהול ההליך באופן הפוגע בהגנתו, העדר הנמקה, וגזר דין החורג ממתחם הסבירות. אשר להליך הערעור נטען כי ההרכב התעלם מכל הליקויים שנפלו בהכרעת הדין, לא נתן לסנגור לטעון את טענותיו באופן סדור, כי בפרוטוקול יוחסו למבקש דברים שלא אמר וכי בית המשפט לחץ עליו להסכים לחזרה מהערעור על הכרעת הדין.

2.

דין הבקשה להידחות, שכן לא הוצג נתון ה עשוי "לשנות את תוצאות המשפט" או כזה המעלה חשש לעיוות דין (ראו סעיף 31 לחוק בתי המשפט, התשמ "ד-1984, שכותרתו "משפט חוזר"). המבקש שב ומעלה את הטענות שהעלה בערעור שהגיש, ולמעשה עסקינן בבקשה לחזרה מהסכמתו לחזור בו מן הערעור על הכרעת הדין. גם אם הייתי מניח כי יש מקרים חריגים ונדירים מאוד שבהם תתאפשר חזרה כזו מהסכמה – אצלנו לא הצביע המבקש על כל נתון מיוחד או חריג, ולא הוצגה הצדקה לפתוח את הערעור מחדש. בחינת טענות המערער לגופן אף היא אינה מלמדת על עילה לעריכת משפט חוזר בנסיבות העניין, כאמור לעיל. מן הבקשה עולה כי המבקש מתחרט על שהסכים לחזור בו מן הערעור, אך עניין זה כשלעצמו אינו עילה לעריכת משפט חוזר לאחר מתן פסק הדין בערעור.

3.

הבקשה נדחית ללא צורך בתגובה.