מ"ח 8972/09 עבדאללה רידאן נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

2.

כנגד המבקש הוגש כתב-אישום בגדרו יוחסה לו עבירת תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. על פי הנטען, עת שימש המבקש כמנהל חטיבת הביניים בבית הספר מרכז הגליל שבכפר כסרא, תקף שניים מתלמידיו. בתאריך 31.1.2002, או בסמוך לכך, תקף המבקש את זידאן עבדאללה (להלן: " זידאן "), בכך שאחז בעורפו ודחף אותו לעבר רדיאטור שהיה מצוי בחדר המורים. ביום 10.2.2002, הזמין המבקש למשרדו שבבית-הספר את התלמיד תאיר עבדאללה (להלן: " תאיר "), סגר את דלת המשרד, קרא לעברו קריאות גנאי וסטר לו. לאחר דברים אלה, המשיך המבקש להכות את תאיר בכל חלקי גופו, ואף קרע את חולצתו.

3.

המבקש כפר בעובדותיו של כתב-האישום, למעט כך שבמועדים הרלוונטיים שימש כמנהל חטיבת

הביניים בבית-הספר, ושני המתלוננים נמנו עם תלמידי בית-הספר.

במהלך המשפט, הודיעה המשיבה כי היא חוזרת בה מהאישום שיוחס למבקש בקשר עם תקיפתו של זידאן, ולפיכך, המשך הדיון עסק בשאלת תקיפתו של תאיר בידי המבקש. ביום 24.3.2008, לאחר שמיעתן של ראיות, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש בתקיפה, לאחר שנקבע כי עדותו של תאיר מהימנה, ואף נמצאו לה תימוכין, בין היתר, בכך שבהגיעו למסור תלונה במשטרה היתה חולצתו קרועה ועל כתפו השמאלית נראו סימני שריטות. מנגד, דחה בית-משפט השלום את עדותו של המבקש כמו גם העדויות שהובאו לתמיכה בה כבלתי מהימנות. בעקבות הרשעתו נדון המבקש ל-7 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 3000 ש"ח. כן חויב המבקש לשלם למתלונן פיצוי בסכום של 3,500 ש"ח. לבסוף, הורה בית-המשפט על מימוש התחייבות בסכום 2000 ש"ח להימנע מעבירה עליה חתם המבקש בהליך קודם.

4.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום, ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, תוך שהוא משיג על ההרשעה, ולחילופין, על העונש. השגות המבקש נגד הכרעת-דינה של הערכאה הדיונית נסבו, ברובן, סביב ממצאי עובדה ומהימנות אשר שימשו יסוד להרשעת המבקש בתקיפתו של תאיר. עוד נטען, כי נוכח העובדה, שהמאשימה חזרה בה מהאישום בדבר תקיפתו של זידאן לאחר שכבר ניתנה תשובתו לכתב-האישום, היה על בית-משפט השלום להורות על זיכויו מאישום זה, מכוח הוראתו של סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.

ביום 18.9.2008 דחה בית-המשפט המחוזי ( השופטים ר' שפירא, ע' גרשון וצ' קינן ) את הערעור על שני חלקיו. נקבע כי עניינו של המבקש אינו נמנה עם המקרים החריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. עם זאת, נקבע כי לאור הנסיבות בהן ניתנה הודעת המשיבה על חזרתה מהאישום בעניינו של זידאן, נכון היה לזכותו מאישום זה.

5.

המבקש, שככל הנראה התקשה להשלים עם הרשעתו, פנה לבית-משפט זה בבקשה ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. ביום 1.2.2009 דחה חברי, השופט

ס' ג'ובראן, את הבקשה, בקובעו כי אין היא מגלה עילה לבחינת עניינו של המבקש בשלישית. אף לגופו של עניין לא מצא השופט ס' ג'ובראן כי קמה הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית ואושרו בידי ערכאת הערעור.

להשלמת התמונה אוסיף, כי נוכח המעשה נושא הרשעתו של המבקש, אף תלויה ועומדת כנגדו תובענה משמעתית בבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה.

6.

בבקשה שבפני עותר המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר בעניינו, בהסתמך על שתיים מן העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984: הראשונה – העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי-המשפט, שעניינה בקיומה של ראיה אשר עשויה לבדה או בהצטרפה אל יתר הראיות שהונחו לפתחה של הערכאה הדיונית, להביא לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון. השניה – עילת הסל הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט, שעניינה קיום חשש ממשי לעיוות דין. נטען, כי בידי המבקש תצהיר של תאיר, אשר נחתם בפני עורך דין ביום 24.9.2009, וממנו עולה כי הוא בדה את תלונתו מלבו, וכעת הוא מבקש לחזור בו כדי לנקות את מצפונו. מוסיף המבקש וטוען, כי הואיל והרשעתו נסמכה בראש ובראשונה על האמון שנתן בית המשפט בעדותו של תאיר, יש בתצהיר האמור כדי לפגום בתשתית הראייתית אשר שימשה יסוד להרשעה. לבסוף, נטען כי משנמצא כי הרשעתו של המבקש נסמכת על נתונים שגויים ושקריים, קם חשש ממשי כי נגרם לו עיוות דין.

המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות, הואיל ואין היא מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר. לדידה, לא ניתן ללמוד מהאמור בתצהיר כי תאיר טוען כיום כי אירוע התקיפה כלל לא התרחש או כי עדותו בפני בית-המשפט מבוססת כולה על דבר שקר. המשיבה אף סבורה כי נסיבות מתן התצהיר, קרי העובדה כי הוא הופנה למנכ"ל משרד החינוך, וכי לא נטען בבקשה כי תאיר פנה במקביל אף לרשויות החקירה או התביעה, "מעלות חשש כבד באשר להתנהלות שאיננה נקיית כפיים", כך בלשון המשיבה, כמו גם חשש כי התצהיר לא נועד אלא למנוע את פיטורי המבקש.

7.

בעקבות תשובת המשיבה, פנה המבקש ביום 21.2.2010 לבית-משפט זה בבקשה להורות לה להוסיף פרטים לעניין טענותיה בדבר נסיבות מתן התצהיר כמו גם תכליתו. המבקש מאשר כי בעקבות תצהירו של תאיר לא נערכה חקירה משלימה, אולם, לגישתו, טענות המשיבה בעניין נסיבות מתן התצהיר כמו גם תכליתו אינן אלא השערות בלתי מבוססות, שיש בהן כדי לגרום לו עוול ועוגמת נפש.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה למשפט חוזר ובתשובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. אף לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה להורות למשיבה להוסיף פרטים לחוות דעתה, הואיל, וכפי שיפורט להלן, אין בתצהירו של תאיר כדי להקים עילה לקיומו של משפט חוזר, אף בהתעלם מנסיבות עריכתו ותכליתו.

כידוע, בבסיס הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר עומד הצורך לאזן בין שני ערכים מרכזיים: השאיפה לחשיפת האמת, מחד, ועקרון סופיות הדיון, מאידך. על כן נפסק לא אחת, כי הליך המשפט החוזר הינו בבחינת חריג, ואין להורות על קיומו אלא מקום בו עלה בידי המבקש להניח תשתית ראייתית איתנה וממשית בדבר קיומה של איזו מן העילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט (מח 1706/09 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל , בפסקה 12 להחלטתה של השופטת מ' נאור (טרם פורסם, 17.6.2009); מח 5846/03 יזדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.2003) ). סבורני, כי המבקש לא עמד בנטל זה. באשר לעילה המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק -

כבר נפסק בעבר, כי לביסוסה אין די בהצגת ראיות שלא הונחו לפתחה של הערכאה הדיונית, אלא נדרש, בין היתר, כי תהיינה הראיות "בעלות אותו משקל סגולי -

אם כשלעצמן ואם בהצטרפותן לראיות שעל-פיהן הורשע המבקש -

אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט, אם בדרך של קביעה שהמבקש לא ביצע עבירה _ או לא ביצע את העבירה שהורשע בה, אם כי ביצע עבירה קלה ממנה" (מח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 355 (1997)).

סבורני, כי תצהירו של המבקש אינו עונה על תנאי זה. אכן, בגדרי התצהיר גורס תאיר כי: "במשטרה לא מסרתי את כל האמת בתום לב ובאי ידיעה מצידי" [ ההדגשה הוספה ]. בהקשר זה יצוין, כי המילה "כל" הוספה בכתב-יד לנוסח המודפס. המשיבה סבורה, כי יש בעובדה זו כדי ללמד על כך שתאיר סירב לחתום על נוסח לפיו כלל הדברים שמסר במשטרה היו דברי שקר. אולם, אינני מוצא להכריע בסוגיה זו, מאחר והעיקר הוא כי לא ניתן ללמוד מהתצהיר כי תאיר מתכחש לעצם התרחשות תקיפתו בידי המבקש. ההפך הוא הנכון, שהרי לדבריו: " בהיותי קטין חסר ניסיון וילדותי, נכון לאמור ובחשיבה לאחור, המקרה אירע לאחר שהתנהגתי באופן בלתי מקובל בחדר המנהל, ותגובת המנהל באה לעצור בעדי ולא במטרה להכותי במתכוון "

[ההדגשה הוספה] . יתרה מכך, לא ברור מן התצהיר מה טיבה של אותה התנהגות בלתי מקובלת, ואם היא עולה לכדי תקיפתו של המבקש. לא זו אף זו, בעוד שנמצא כי המבקש תקף את תאיר וקרע את חולצתו, המבקש מעולם לא העלה טענה של הגנה עצמית. לבסוף, אף לא מצאתי כי קמה בעניינו של המבקש העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט. כאמור, טענתו של המבקש כי נגרם לו עיוות דין בהרשעתו נסמכת, רובה ככולה, על האמור בתצהירו של תאיר. משקבעתי כי אין בתוכנו של תצהיר זה כדי לפגום במסקנת הערכאות הקודמות בדבר אשמתו של המבקש בעבירה שיוחסה לו, נדחית מאליה אף הטענה לקיומו של חשש ממשי לעיוות דין.

9.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.