מ"ח 9436/03 אריה קרוואני נ. היועץ המשפטי לממשלה

1. מבוא

בחודש אוגוסט 1998 הובא המבקש לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, באשמת ביצועה של עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בפרק העובדות שבכתב האישום נטען, כי באחד מימיו של חודש מאי 1996, בעת שמי שהיתה אשתו של המבקש (להלן - "המתלוננת") נהגה ברכבה כשעמה בתה הקטינה, מקרני שומרון לצומת קסם, עקף אותה המבקש פעמיים עם רכבו, תוך שהוא מתקרב לרכבה בנהיגה מהירה ופראית, ומתוך כוונה להטות את רכבה לשולי הדרך. במעשיו אלה, כך נטען, התכוון המבקש לסכן ולפגוע בבטיחותם של המתלוננת ונוסעים אחרים באותה דרך.

2.פסק דינו של בית המשפט המחוזי

נוסחו של כתב האישום התבסס על עדותן של המתלוננת ובתם של בני הזוג (להלן – "הקטינה"). מנגד, טען המבקש, כי אף שעקף את מכוניתה של המתלוננת פעמיים, לא עשה זאת מתוך כוונה פלילית. בהכרעת דינו, ביכר בית המשפט את גרסתן של המתלוננת והקטינה על פני גרסת המבקש, ובלשונו (בפסקה 13 של הכרעת הדין):

"עדות המתלוננת, שהינה העדה העיקרית בתיק, הינה עדות מהימנה... באשר לקטינה התרשמתי כי היא הבינה את חובתה לומר אמת בבית המשפט. הקטינה עשתה עלי רושם אמין. היא ילדה נבונה, שהעבירה יותר מידע ופחות תחושות. מה שלא זכרה לא סיפרה. מאידך, הנאשם [המבקש] עשה עלי רושם של איש פתלתול, שטרם סגר את החשבון עם גרושתו ...".

באשר לקיומה של הכוונה הפלילית הנדרשת לפי סעיף 332 לחוק העונשין, קבע בית המשפט, כי לחובת המבקש עומדת לא עקיפה אחת בלבד, שהיא בפני עצמה לא היתה מספקת להרשעתו, אלא גם עקיפה נוספת, ושתיהן יחד מלמדות כי מעשיו של המבקש לוו בכוונה פלילית. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בנסיבות אלו עומדת לחובת המבקש החזקה לפיה הוא התכוון לתוצאות הנובעות בדרך הטבע ממעשיו, ואת החזקה הזו הוא לא הצליח לסתור. וכך מצא הדבר את ביטויו בלשון הכרעת הדין (ראו פסקה 12 להכרעת הדין):

"אם בעקיפה הראשונה ניתן היה, אולי, שלא לייחס לו [למבקש] את הכוונה בזדון, הרי באה העקיפה השניה ומצביעה בעליל, שלא רק כוונה להרגיז היתה אצל הנאשם [המבקש] אלא גם כוונה לפגוע במתלוננת ולסכן את בטיחותה... לא מדובר בעקיפה אחת, אלא בשתיים, בזו אחר זו, ורצף זה, בנסיבות המיוחדות של העקיפה, יוצר את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו ...".

בעקבות מסקנות אלו הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, גזר בית המשפט למבקש 10 חודשי מאסר, מהם 4 חודשים לריצוי בעבודות שירות, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין.

3.פסק דינו של בית המשפט העליון

את השגותיו כנגד פסק-דינה של הערכאה הראשונה, הביא המבקש בפני בית המשפט העליון, במסגרת ערעור שהגיש. אולם גם הפעם לא נמצאו טענותיו ראויות להתקבל, הואיל ונקבע כי במעשיו התקיימו יסודותיה של העבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, וכן נקבע, ובניגוד להשקפת המבקש, כי פסק הדין המרשיע אינו סותר הלכה קיימת שנפסקה בע"פ 1184/00 של בית משפט זה.

4.הבקשה לקיומו של דיון נוסף

המבקש לא השלים עם פסק הדין בערעור, ועתר לקיומו של דיון נוסף. בקשה זו התבררה בפני הנשיא א' ברק (דנ"פ 4481/01), אשר בהתייחסו לטענות המבקש קבע את אלה (ראו עמוד 4 להחלטה):

"... ב"כ העותר [המבקש] לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו. ספק רב בעיני, אם אכן עומד פסק דינו של בית משפט זה בסתירה לפסק הדין בע"פ 1184/00 האמור. למעשה, זו הייתה גם מסקנתו של בית משפט זה בערעורו של העותר. עובדה היא, כי בית המשפט בפסק דינו בע"פ 1184/00 האמור לא קבע מסמרות בשאלת הצורך במגע פיזי בין הרכבים ואף לא נצרך היה להכריע בה בנסיבות אותו מקרה. די בכך כדי לקבוע כי פסק הדין דנן איננו עומד בסתירה לפסק הדין בע"פ 1184/00. אולם, גם ללא הכרעה זו, לא מצאתי בפסק דינו של בית משפט זה משום הלכה חדשה או קשה המצדיקה קיום דיון נוסף".

5.הבקשה למשפט חוזר

המבקש עותר לקיומו של משפט חוזר, וביסוד הבקשה עומדת הטענה לפיה יש בידיו שתי ראיות חדשות אשר עשויות להוכיח את חפותו. הראייה האחת, היא חוות דעת של מר יצחק לירן, יועץ תנועה ובטיחות בדרכים, ולפיה היתה זו החלטה שגויה לבסס את הרשעת המבקש על עדותה של המתלוננת. נטען, כי התרחיש אותו תארה המתלוננת אינו אמין, ולאור נתוני הזירה, המהירות בה נעו המכוניות, ורכיב הזמן, אין לו גם בסיס מדעי. הראיה האחרת עליה הצביע המבקש, היא תמליל שיחה שקיים ביום 7.8.2002 עם בתו הקטינה שהעידה במשפטו. לטענת המבקש, יש בשיחה זו כדי ללמד שבתו לא הקפידה לומר את האמת בעדותה, ולמעשה היא ביקשה לרצות את המתלוננת. לטענתו, שיננה הבת דברים ששמה האם בפיה, ומכאן שבדברי הבת דבק "אבק של עדות שמיעה". על פי השקפת המבקש, הראיות הנזכרות, בצירוף סתירות ותמיהות שעלו מעדותה של המתלוננת, יש בהן להוכיח כי הרשעתו היתה שגויה, ועקב כך נגרם לו עוול כבד.

היועץ המשפטי לממשלה, מתנגד לקיומו של משפט חוזר, הואיל, ולהשקפתו, לא הוכחה אף אחת מהעילות הקבועות בחוק לקיומו. אף לגופו של עניין סבור היועץ המשפטי כי דינה של הבקשה להידחות, הואיל וחוות דעתו של המומחה מטעם המבקש אינה אלא רצף של טענות שמקומן היה להישמע בפני ערכאת הערעור.

6. דיון

התנאים לקיומו של משפט חוזר קבועים בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984:

"31. משפט חוזר

(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) ...

(4) ... ".

האפשרות להסתייע במומחים כדי להבהיר סוגיות בתחום דיני התעבורה, מוכרת וידועה זה מכבר, ועל כן תהיתי מדוע חוות הדעת עליה מבסס המבקש את בקשתו נערכה רק בחודש יולי 2003, זמן ניכר לאחר שהסתיים אחרון ההליכים בעניינו (שנתיים לאחר מתן ההחלטה בבקשה לדיון נוסף!). ואם תאמר כי האפשרות להסתייע במומחה לא היתה ידועה למבקש, מותר להניח כי היתה ידועה ומוכרת היטב לסנגורים אשר ייצגו אותו. ועובדה היא שאותם סנגורים לא סברו כי יש מקום לפנות למומחה, ובהעדר ראיה או אפילו רמז על כך שהם התרשלו במלאכתם, נדמה כי מותר להניח שהם בחרו להימנע מכך משום שסברו כי אין בחוות דעת מסוג זה, בה המומחיות הנדרשת היא שולית, כדי לסייע למבקש להוכיח את חפותו . כמובן, אפשר שבדיעבד הגיע המבקש למסקנה כי סנגוריו יכלו לנהל את הגנתו בדרך שונה, אך כבר נקבע כי עניין זה לבדו אינו מהווה עילה לקיומו של משפט חוזר (ראו מ"ח 4512/99 יגאל בן מיכאל נ' מדינת ישראל , פד"י נה(1), 357, 367).

חרף האמור יש לזכור, כי גם אם מדובר בראייה שהמבקש יכול היה להביא בפני בית המשפט בעת שהתברר משפטו, לא יוחד סעיף 31(א)(1) ל"עובדות" או "ראיות" חדשות בלבד, הואיל והמבחן אינו טכני אלא מהותי. ובמלים אחרות, גם אם חטא המבקש בשיהוי ניכר, אין בית המשפט פטור מלבחון אם בראייה המוצעת לו עתה, יש פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט לטובת המבקש, הואיל ואם התשובה לכך תהיה חיובית, יהיה מקום להסתייע בה ולהורות על קיומו של משפט חוזר, אף אם ניתן היה להשיג את אותה ראיה ולהגישה במהלך המשפט (מ"ח 6148/95, בש"פ 1780/96 עזריה נ' מדינת ישראל , פד"י נא(2), 334, 353-354).

7.עיקרי חוות דעתו של מר יצחק לירן הם אלה: המתלוננת לא מסרה נתונים מהם ניתן ללמוד כי הערכתה בדבר מהירות נסיעתו של המבקש היא נכונה; התנהגותה של המתלוננת בעת שנעקפה לראשונה, מצביעה על כך שגם על פי אמונתה לא היה בדרך נהיגתו של המבקש גורם סיכון כלשהו; הטענה לפיה עקף המבקש את רכבה של המתלוננת, שב על עקבותיו, וכאשר הבחין במכוניתה של המתלוננת חזר והסתובב ועקף אותה, היא גרסה " לא הגיונית ואינה יכולה להתקיים במציאות " (ההדגשה במקור). לנוכח כל אלה סבור המומחה, כי עדותה של המתלוננת בדבר הסיכון שנבע מדרך נהיגתו של המבקש, מבטאת לכל היותר תחושה סובייקטיבית, אך לדעתו "אין כל הוכחה שנהג סביר אחר מרגיש כמוה בעת העקיפה" (בלשון חוות הדעת).

8.לאחר שבחנתי את חוות הדעת ואת טענות בא-כוחו המלומד של המבקש, עו"ד ש' סעדיה, חוששני שאין מנוס מהמסקנה כי בחוות הדעת אין דבר שלא היה לנגד עיניו של בית המשפט המוסמך בעת שניגש להכריע את הדין במשפטו של המבקש. בית המשפט המחוזי כמו גם מר יצחק לירן, לא סבר כי מעקיפתה הראשונה של המתלוננת על ידי רכבו של המבקש, ניתן היה ללמוד על אותה כוונה "לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או לסכן את בטיחותו", שבלעדיה לא תיכון הרשעה בעבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, ובלשון בית המשפט (ראו סעיף 10(1) להכרעת הדין):

"אין בתיאור זה [תיאור המתלוננת את העקיפה הראשונה] מאומה על תחושת סכנה אלא יותר על תחושת השפלה, שחשה המתלוננת, שאף הצביעה עליו באצבע כתנועה מגונה - דבר שקשה להניח, שהייתה יכולה לעשות לו הייתה נמצאת באותן שניות בתחושת סכנה ".

אולם מעשיו של המבקש לא הסתיימו באותה עקיפה ראשונה, והוא חזר ועקף את רכבה של המתלוננת בשנית. לעניין זה סבור, כאמור, מר לירן, כי לא יתכן שהמבקש חזר על עקבותיו לאחר העקיפה הראשונה כדי לשוב ולעקוף את המתלוננת. דא עקא, גרסה זו לא התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי, אשר גם בעניין זה העדיף את עדות המתלוננת. כך או כך, אם שב המבקש על עקבותיו ואם לאו, זוהי טענה שמשקלה הראייתי אינו רב, הואיל וגם אליבא דגרסתו, הוא עקף את רכבה של המתלוננת פעמיים. זאת ועוד, גם טענת המומחה לפיה "...לא צוין בשום שלב מה המרחק שהיה בין שני כלי הרכב בעת העקיפות..." היא נטולת חשיבות, הואיל והמבקש אישר בחקירתו כי בעת שנצמד לרכבה של המתלוננת היה המרחק בין כלי הרכב כמטר אחד בלבד (בעדותו הוא טען כי המרחק היה 2-3 מטרים), ועל רקע כל אלה רשאית היתה הערכאה הדיונית לקבוע כך:

"אם בעקיפה הראשונה ניתן היה, אולי, שלא לייחס לו את הכוונה בזדון, הרי באה העקיפה השניה ומצביעה בעליל, שלא רק כוונה להרגיז היתה אצל הנאשם אלא גם כוונה לפגוע במתלוננת ולסכן את בטיחותה, שכן כאשר אדם מתקרב לרכב אחר במהירות של 80-90 קמ"ש (או אפילו למרחק שנים או שלושה מטרים כגרסתו המאוחרת של הנאשם...), לאחר שקודם לכן התרתה בו המתלוננת שיתרחק ממנה, אין לומר עליו, שלא היה מודע לסכנה שהוא יוצר ולא צפה את התוצאות העלולות להתרחש עקב מעשיו. לא מדובר בעקיפה אחת, אלא בשתיים, בזו אחר זו, ורצף זה, בנסיבות המיוחדות של העקיפה, יוצר את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו".

המבקש הוסיף וטען, כי לסכסוך שנתגלע בינו למתלוננת היו השלכות על עדותה של בתו הקטינה. טענה זו נסמכת על תמליל שיחה שקיים המבקש עם בתו, ואשר יש בו, לדעתו, כדי לפגום במהימנות עדותה. אולם, כל אשר עולה מעיון בתמליל השיחה הוא, שהקטינה אינה מעוניינת לפגוש את המבקש או לשוחח עמו, ומאידך אין בה דבר וחצי דבר העשוי להתפרש כחזרה מעדותה, או שהעדות הושפעה מדברים ששמעה הקטינה מאמה.

9.לנוכח כל האמור, דעתי היא כי טענותיו של המבקש אינן אלא שכלולה של טענתו המקורית בה התגונן במהלך משפטו, ולפיה את המסכת המפלילה שיוחסה לו בדתה גרושתו מלבה, לצורך הליכי הגירושין שהתקיימו ביניהם אותה עת. אכן, גם במצב דברים זה אין זה בלתי אפשרי שתישמע בקשתו של נידון לקיומו של משפט חוזר, אולם לצורך כך דרושות ראיה או ראיות שגלום בהן הסיכוי שהתוצאה המרשיעה תשתנה. מעל משוכה זו לא הצליח המבקש לחלוף, באשר גם העילה היחידה בה נתלה, זו שלפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, אינה מתקיימת בעניינו. ובמלים אחרות, אותן ראיות "חדשות" עליהן הצביע, אין בהן חידוש כלשהו, אדרבא, הן עלו בפני הערכאות השונות, בכסות שונה, ונדונו והוכרעו לגופן, ולא הוכחה עילה לחזור וללבנן. מכאן, שהבקשה המונחת בפני אינה אלא ניסיון נוסף של המבקש לערער על הרשעתו, וכאמור זו אינה מטרתו של ההליך לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט.

הבקשה נדחית.