מ"ח 960/01 ראובן עמית נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.כנגד המבקש הוגש כתב אישום (ביום 10.9.98) בבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 3891/98), המייחס לו עבירות של גניבת רכב, עבירה לפי סעיף 413א(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין); החזקת מכשירי פריצה, עבירה לפי סעיף 415ז לחוק העונשין; וכן עבירות של נהיגה בהעדר רשיון נהיגה, רשיון רכב וביטוח. מפרטי כתב האישום עולה, כי בליל 2.9.98 גנב המבקש רכב, הרשום על שם אחד אליהו טנדלר, מחניון. מאוחר יותר נמצא המבקש ברכב, כשהוא מחזיק כלי פריצה לרכב, ללא הסבר סביר. כמו כן, כנטען בכתב האישום, המבקש נהג ללא רשיון נהיגה, רשיון רכב וביטוח תקפים. הנאשם, אשר יוצג בהליך, כפר בעובדות כתב האישום הנוגעות לגניבת הרכב, החזקת מכשירי פריצה ונהיגה ללא רשיון.

2.בית משפט השלום הרשיע (ביום 15.2.99) את המבקש באישומים אלו, פרט לאישום בדבר נסיעה ללא רשיון נהיגה. בית המשפט (כבוד השופט ח' לי-רן) קבע כי המבקש נטל רכב אשר חנה בחניון כ30- חודשים, ובכך גנבו. הוא נתפס נוהג ברכב הגנוב כאשר ברשותו הכלים ששימשו אותו בפועל להנעת הרכב, לאחר שחיבר לו מצבר חדש שהביא עמו. בית המשפט שלל את גרסאותיו השונות של המבקש לגבי המצאות הרכב אצלו, ביניהן כי הרכב שייך לדודו מארה"ב; כי התבקש על ידי אחד, ליברטי, לתקן את הרכב בעבור חברו; כי הרכב מצוי בחניון מזה כ4- שנים ובעליו של הרכב נפטר זה מכבר; וכי לקחו במסגרת "עסקה" עם פלוני כי המבקש יתקן הרכב ופלוני יסדר הרשיונות. בית המשפט הדגיש בפסק דינו כי:

"אין זאת אלא שהנאשם, שידע דבר חנייתו הממושכת של הרכב בחניון, החליט לגנוב את הרכב, בין בעבור עצמו ובין בשליחותו של אחר, ביודעו, באופן הברור ביותר, כי אין לו בו כל זכות שהיא.

הצגתו את גניבת הרכב כמימושה של זכות שניתנה לו, כביכול, בין במפורש ובין מכח מציאת חפץ שאין לו בעלים, היא ניסיון מגוחך להיחלץ מהמסקנה האחת והיחידה המתחייבת מהנסיבות שהוכחו בפני למעלה מכל ספק סביר, ושעל פיהן גנב הנאשם את הרכב במלוא משמעותו המשפטית של המונח 'גניבה'".

בית המשפט גזר על המבקש (ביום 13.4.99) עונש של מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה.

3.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 1211/99). בהליך זה יוצג המבקש על ידי סניגור ציבורי שמינה לו בית המשפט. בהודעת הערעור המבקש טען, בין השאר, טענה משפטית לפיה "לא ניתן לגנוב חפץ שאין לו בעלים". במהלך הדיון (ביום 28.6.99) טען סניגורו לעניין עבירת הגניבה, כי בנסיבות העניין בהן הרכב "עומד נטוש בחניון מזה זמן רב... כאבן שאין לה הופכין" (פרוטוקול הדיון מיום 28.6.99) אין להחמיר בענישה. בדיון הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה הערעור על הכרעת הדין ידחה. בנוסף הוסכם, כי בחלקו של גזר הדין נפלה שגגה, שכן בעוד המבקש זוכה מעבירת נהיגה ללא רשיון, בגזר הדין צויין כי הורשע בה. בהתאם לכך קבע בית המשפט (כבוד הנשיא ו' זילר, כבוד השופטים ד' חשין, י' צור), כמוסכם בין הצדדים, כי הערעור יתקבל במובן זה שעונש המאסר בפועל ירוצה בחלקו בחופף למאסרים אחרים שהושתו על המבקש, וכי תקופת פסילת הרשיון - תופחת.

4.על אף שפסק הדין ניתן בהסכמה, ביקש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 4915/99). בית המשפט (המשנה לנשיא ש' לוין) קבע (ביום 30.8.99) כי משפסק הדין בבית המשפט המחוזי היה על דעת הסניגור הציבורי שהסכים לדחיית הערעור על ההרשעה, אין מקום ליתן רשות ערעור בעניין זה, ובערכאה שלישית - בפרט.

5.המבקש ביקש לקיים משפט חוזר בעניינו (מ"ח 7480/00. להלן: הבקשה הראשונה). בקשתו התמקדה בטענה לפיה נגרם לו עיוות דין חמור ועוול משווע, שכן רכב נטוש שהופקר על ידי בעליו איננו "דבר הניתן להיגנב" כיוון שאינו "בעל ערך" או "נכסו של אדם", כהגדרת סעיף 383(ג)(4) לחוק העונשין. בהתאם לכך, המבקש טען, אין להרשיעו בהחזקת כלי פריצה, שכן הם נועדו לשם לקיחת הרכב אותו היה רשאי לקחת. עוד הוסיף המבקש, כי לא זכה לייצוג הוגן בבית המשפט המחוזי, באשר סניגורו לא העלה טענות אלו לעניין הרכב שהופקר והסכים לדחית הערעור על הכרעת הדין. היועץ המשפטי לממשלה טען כי יש לדחות את הבקשה, שכן המבקש יוצג בצורה הולמת בערכאות השונות ואין ממש בטענתו המשפטית לעיוות דין. לטענתו, רכב הרשום על שם אדם ברשות הרישוי איננו נכס מופקר אשר ניתן לזכות בו מן ההפקר, ויש להניח כי אך יצא משליטת בעליו וכי לא הופקר בכוונה. ממילא, אין לחלוק על כך כי הרכב "ניטל" ללא כוונה להחזירו לבעליו, ומתקיימים יסודות עבירת הגניבה.

6.בהחלטתי (מיום 8.11.2000) דחיתי את הבקשה לקיומו של משפט חוזר. הטענות המשפטיות שהעלה המבקש היו ערעוריות בטיבן, ללא שנמצאו נסיבות נדירות ויוצאות דופן, העשויות להצדיק קיומו של משפט חוזר. גם לעניין טענת המבקש לכשל בייצוג נדחתה הבקשה, שכן לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן היה ללמוד כי סניגורו כשל בייצוגו ושהובילה ל"חשש של ממש" כי נגרם למבקש עיוות דין בהרשעתו.

7.בפני ניצבת בקשה שניה לקיום משפט חוזר בעניינו של המבקש. טענתו היא כי נגרם לו עיוות דין, שכן לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של גניבת הרכב - וכך גם החזקת כלי פריצה - לאור ראיות חדשות המלמדות כי המדובר ברכב נטוש ולא רכב שאבד לבעליו. המבקש טוען, כי בידיו ראיות חדשות המוכיחות, לכאורה, כי לא קיים אדם שפרטיו רשומים כבעלי הרכב. הראיות החדשות הן: תדפיס משרד הרישוי לפיו הרכב רשום על שם אחד אליהו טנדלר, הכולל מספר זהות, וכי הרכב איננו גנוב; אישור ממשרד הפנים כי לא רשום במרשם האוכלוסין אדם בשם זה בעל אותו מספר זהות; הודעה ממשרד הפנים כי מספר הזהות האמור שייך לפלונית אחרת. על כן, מסקנתו היא כי על אף הרישום במשרד הרישוי, אין לרכב בעלים רשומים, לכן אין המדובר ברכב שאבד לבעליו אלא רכב נטוש. לפיכך, המשיב טוען, נגרם לו עיוות דין. טענתו המשפטית לפיה מדובר ברכב נטוש לא נדונה, לגופה, באף אחת מהערכאות התחתונות. בהרשעתו ובערעוריו לא נכללה כל התייחסות להבחנה בין רכב אבוד לנטוש, ועתה - לאור הראיות החדשות - יש להדרש לה. קבלתה של טענה משפטית זו, לטענתו, עשויה להוביל לזיכויו.

8.היועץ המשפטי לממשלה טוען, בחוות דעתו (מיום 7.2.01), כי אין מקום לקיים משפט חוזר בעניינו של המבקש. העובדה שהבעלים הרשום של הרכב אינו ניתן לאיתור אינה חדשה, לטענתו, וכי מלכתחילה היה ברור ומוסכם כי תקלה ברישום היא המונעת איתור הבעלים. על כן, לא הוגש תדפיס הרישום ממשרד הרישוי לבית המשפט, אך אין הוא מהווה משום ראיה "חדשה". בנוסף, עצם קיומו של הרכב - בעל ערך כלכלי ומוחשי - חייב את המסקנה כי הוא לא נוצר יש מאין, וכי היו לו בעלים קודמים. משכך, ממילא ההנחה לפיה בעליו הקודמים של הרכב לא התכוונו להפקירו, איננה נסתרת על ידי ראיה חדשה. זאת ועוד, היועץ המשפטי לממשלה מוסיף כי לאחר בקשתו השניה של המבקש למשפט חוזר נערכו נסיונות חוזרים לאיתור בעלי הרכב. התברר, כי לרכב אכן יש בעלים. הרכב שייך למר אליהו טנדלר, אזרח ארצות הברית, המבקר לעיתים בארץ, ומשאיר רכבו באותו החניון. מספר דרכונו הקודם זהה למספר הזהות הרשום במשרד הרישוי בפרטי בעל הרכב. כשגילה מר טנדלר את דבר הגניבה, לא טרח להתלונן כיוון שהרכב לא היה מבוטח. תצהירו של מר טנדלר (מיום 11.1.01) מעלה, כי מעולם לא ראה ברכב הפקר, וכי הוא מעונין לקבלו חזרה. על כן, היועץ המשפטי לממשלה טוען, הוכח כי הרכב לא הופקר מעולם אלא אך חנה במקומו הקבוע. המבקש אכן ביצע עבירת גניבה, ואין בראיות החדשות שהביא כדי לחדש דבר.

9.לאור הודעת היועץ המשפטי לממשלה בדבר איתורו של מר אליהו טנדלר, ביקשתי (בהחלטתי מיום 11.2.01) את תגובתו והשלמת טיעוניו של המבקש. בתגובתו (מיום 1.3.01) הודיע המבקש, כי איתורו של מר טנדלר תומך בבקשתו למשפט חוזר מהטעם שנגרם לו עיוות דין. שכן, כך לטענתו, משנמצא מר טנדלר - אשר הוא, לכאורה, בעל הרכב - אי העדתו, אי העמדתו בחקירה נגדית והבאת ראיה לפיה הרכב הוא "נכסו של אדם", מביאה לכך שההרשעה בטעות יסודה. המבקש מצביע על כך כי נפגעה זכותו לחקור את מר טנדלר אם הוא אכן בעל הרכב, והאם נטש אותו. לפיכך, גילויו של מר טנדלר אך תומך, לטענתו, בעריכת משפט חוזר. לאחר איתורו, ניתן יהא לברר שאלות מהותיות וחיוניות לעשיית משפט צדק בעניינו. בנוסף, המבקש טוען, כי אף אם יוכח שהרכב נכסו של אדם, הרי די באמונתו הסובייקטיבית כי המדובר ברכב נטוש, כדי להביא לזיכויו. זאת ועוד, המבקש טוען כי בנסיבות אלו כל אדם מהישוב היה סובר שמדובר ברכב נטוש, וכי אף המדינה - בחלטה את הרכב מאוחר יותר - מחזקת סברה זו.

10.היועץ המשפטי לממשלה בתגובתו (מיום 22.3.01) סבור כי אין איתורו של מר טנדלר מהווה ראיה חדשה אשר עשויה לשנות את תוצאות המשפט.

ראשית , סבור היועץ המשפטי לממשלה, בכך כי ברור עתה מיהו בעלי הרכב אין כדי לשנות את ההנחה בדיון בערכאות דלמטה, לפיה הרישום במשרד הרישום היה שגוי, והרכב בבעלות פלוני. מציאתו של אותו פלוני - במסגרת הנוהג במשפט חוזר לבחינה המחודשת של החומר הראייתי - אינה משנה את התשתית עליה בוססה הרשעת המבקש. שנית , בחינת מכלול החומר בעניין המבקש מוביל, כך נטען, למסקנה כי אין באיתורו של מר טנדלר כדי להוות סיכוי ממשי לשינוי תוצאת המשפט ומכלול הנסיבות מעלה כי ממילא לא נגרם למבקש עיוות דין.

11.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- מפרט את המקרים בהם יינתן משפט חוזר. לשון סעיף 31(א) האמור קובעת:

" משפט חוזר

31(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

...

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

...

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

12.במקרה שלפני, המבקש סומך בקשתו למשפט חוזר על כך כי הראיות החדשות בדבר היותו של הרכב נטוש, עשויות לשנות את תוצאות המשפט - בהתאם לטענתו לפיה לא ניתן לגנוב רכב שננטש, וכי לא היה באפשרותו לחקור את בעל הרכב בהקשר זה - וכי נגרם לו עיוות דין עקב כך שטענתו המשפטית הזו לא נדונה, הלכה למעשה, בכל הערכאות הקודמות.

13.אכן, ביסוד הסמכות למשפט חוזר, מונח האיזון בין שני ערכים מרכזיים. הראשון הוא "הצורך בהבטחת מנגנון דיוני אשר יאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם" (ראו: ש.ז. פלר, "הרהביליטציה: מוסד משפטי מחוייב המציאות", משפטים א (התשכ"ח)497, 503). הערך השני הוא עקרון סופיות הדיון, לפיו, "מי שהיה לו יומו בבית-המשפט, ודינו הוכרע, צריך לראות בכך סוף פסוק. אין זה ראוי לפתוח משפטים מחדש לאחר שנסתיימו. הפסיקה צריכה להיות יציבה ופתוחה לשרות את ענייניהם של נאשמים אחרים, הממתינים לבירור משפטם" (מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל פ"ד נא(2)334, בעמ' 354. להלן: הלכת עזריה ). איזון זה, המונח ביסודו של סעיף 31(א) לחוק, מוביל לכך שמשפט חוזר הוא החריג ולא הכלל. אין הוא "ערעור נוסף" (ראו: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד נג(1)529, בעמ' 560. להלן: הלכת קוזלי ) והוא מותנה בהתקיימותן של אחת מהעילות המנויות בסעיף 31(א) כאמור.

14.במקרה דנן, הראיות אותן הציג המבקש אינן מובילות למסקנה כי הן עשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, כקבוע בסעיף 31(א)(2). לשם ביסוס משפט חוזר בעילה זו נדרש כי הראיות שיוצגו יהיו בעלות "פוטנציאל" ראייתי לשינוי תוצאת המשפט (ראו והשוו: הלכת קוזלי , בעמ' 561; הלכת עזריה , בעמ' 359-360). בה בעת, במקרה דנן, אין בהן - בעיקר לאור בירורה הנוסף של המשטרה, מציאת בעליו של הרכב ותצהירו - כדי להוביל לקביעה אחרת של בית המשפט, לבדן או יחד עם החומר אשר עמד בפניו בראשונה. אין גם באותן ראיות כדי לסייע לטענת המבקש לפיה הרכב ננטש בכוונה על ידי בעליו. על כן, לא יהא בראיות אלו, ולו לכאורה, כדי לשנות את תוצאות המשפט.

15.לגבי טענת המבקש לפיה נגרם לו "עיוות דין", הרי לגבי עילה זו פסקנו בעבר כי:

"לבחינתה של עילה זו, על הנשיא להשקיף 'במבט-על' על מלוא חומר הראיות - המקורי והנוסף - ולשאול עצמו, אם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין" (מ"ח עזריה , בעמ' 362-363).

בנסיבות העניין עולה, כי אין חשש של ממש כי נגרם למבקש עיוות דין. טענת המבקש לפיה סבר באופן סובייקטיבי כי המדובר ברכב נטוש, נדונה למעשה, בעבר. כפי שקבע בית משפט השלום בפסק דינו המבקש העלה מספר רב של גרסאות לגבי נסיבות הימצאותו ברכב. ביניהן, הגרסה כי הרכב שייך לדודו מארה"ב; גרסה אחרת לפיה התבקש, כמכונאי רכב, על ידי אחד ליברטי לקחת הרכב מהחניון ולתקנו; ועוד גרסאות שונות. רק על פי אחת מהגרסאות, סבר המבקש כי המדובר ברכב נטוש. בית המשפט קבע, כי "שקרי הנאשם בנסיבות המקרה אינם מותירים ספק שהנאשם ידע שהוא לוקח חפץ שהבעלים מעוניין בו". על כן, מכלול גרסאות אלו, אותן העלה המבקש בהזדמנויות שונות, הובילה לשלילת תום ליבו הסובייקטיבי של המבקש בסברתו, כנטען עתה, כי הרכב היה נטוש. בנוסף, בערעורו לבית המשפט המחוזי, בהסכמת סניגורו, לא ערער על הכרעת דין זו. לפיכך, כאשר נפסק למעשה כי המבקש עצמו לא סבר סובייקטיבית כי המדובר ברכב נטוש, אין עוד הצורך להידרש לבחינת הטענה האם אדם מן הישוב - או המדינה בחלטה הרכב מאוחר יותר - יכלו לסבור כי המדובר ברכב נטוש.

16.אכן, "מבט-על" על מלוא חומר הראיות - הראיות המקוריות והראיות החדשות שבפנינו - בשלב זה, שלאחר בירורה הנוסף של המשטרה ומציאת בעלי הרכב המקורי; יחד עם בחינת סברתו הסובייקטיבית של המבקש במועד האירוע לפיה הרכב לא ננטש בידי בעליו, מעלה כי אין חשש ממשי שבהרשעתו נגרם עיוות דין. כך, לא מתקיים אף חשש ממשי לעיוות דין בקשר לטענת המבקש כי טענתו המשפטית - אשר נסתרה, כאמור, על יסוד סברתו הסובייקטיבית בעת נטילת הרכב - לא נטענה כראוי בפני הערכאות הקודמות. אכן, אין זהו אחד מאותם מקרים חריגים, בהם יקויים משפט חוזר שהוא "מוסד מיוחד, המאפשר לבחון נוספות פסק-דין פלילי מקום שהאיזון הראוי בין השאיפה לאמת לבין השאיפה לסופיות הדיון מצדיק זאת" (מ"ח עזריה , בעמ' 366).

על כן, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.