מ"ח 9749/09 עבד אלמועטי אבו קטיפאן נ. מדינת ישראל

1.

בשנת 2003 הוגש נגד המבקש כתב-אישום שייחס לו בניית מבנה בן שבעה מפלסים ללא היתר. הוא הורשע על פי הודאתו, ונצטווה, בין היתר, להפסיק את השימוש במבנה ולהרוס אותו תוך שישה חודשים. בשנת 2007, משלא מילא אחר צו בית המשפט, הועמד המבקש פעם נוספת לדין, הפעם בעבירה של אי קיום צו, ולאחר שהודה גם בה הורשע ונדון לשבעה חודשי מאסר, חמישה חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 750,000 ש"ח, והוא חויב לחתום על התחייבות בסכום של 250,000 ש"ח להימנע מעבירה. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו, והקנס הועמד על סכום של 500,000 ש"ח. בקשה לרשות ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה, נדחתה (רע"פ 4163/09 אבו קטיפא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.2009)).

2.

המבקש סבור כי יש להורות על קיומו של משפט חוזר בעניינו, נוכח קיומן של ראיות חדשות – שלוש עתירות מנהליות, המעידות על כשליהן של רשויות התכנון והבנייה; קיומו של הליך תכנוני אשר עשוי להכשיר את הבנייה בדיעבד; ואסופת מכתבים מטעם אדריכל המעורב באותו תהליך תכנוני, מהם עולה כי ניתן יהיה בעתיד להכשיר את הבניה. עוד נטען, כי מאחר ובשכונת מגוריו לא היה מענה תכנוני לצורכי התושבים, הרשעת המבקש כרוכה בעיוות דין של ממש, במיוחד נוכח כך שהיה היחיד שהושת עליו עונש כה חמור. המבקש מוסיף, כי כלל לא ברור מדוע נדרש לשלם לרשויות אגרות בנייה ומסים, אם ממילא נועד המבנה להריסה. לבסוף, נטען כי הרשות המנהלית היתה מוסמכת להרוס את המבנה בעצמה ולחייבו בהוצאות הכרוכות בכך, ומטעמיה בחרה להעמידו פעם נוספת לדין, ובדרך זו להעמיק את העוול שנגרם לו.

מנגד טוענת המשיבה, כי הראיות אותן מציג המבקש כלל אינן חדשות, ואינן

משנות מן העובדה שביצע את עבירות עליהן נקרא לתת את הדין, וממילא אינן מצדיקות את קיומו של משפט חוזר. ובאשר לטענה לפיה נגרם לו עיוות דין - טענה זו נבחנה בגדרם של ההליכים שהתקיימו בעניינו עד כה, ונדחתה.

3.

דינה של הבקשה להידחות. הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר, בהתקיים אחת מן העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, נועדה לאזן בין השאיפה להימנע מהרשעתו של אדם שלא חטא לבין העיקרון בדבר סופיות הדיון (מ"ח 7929/96 אחמד קוזלי נ. מדינת ישראל פ"ד נג(1), 529, 559 (16.2.1999)). המבקש לזכות בסעד מכוח סמכות זו – עליו הנטל להניח תשתית איתנה למסקנה כי עניינו מצדיק זאת (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ. מדינת ישראל

פ"ד נא(4), 241, 248 (12.8.1997)). לא כזה הוא המקרה שבפני. הראיות אותן מציג המבקש אינן מעידות, כשלעצמן, על עיוות דין שנגרם לו, שהרי אין ספק כי הוא בחר לעשות דין לעצמו תוך הפרתם של איסורים הקבועים בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. גם אם נכונה טענתו בדבר מחדלים תכנוניים של הרשויות, ואף אם לאחר השלמתם של תהליכי התכנון עשוי המבקש לקבל היתר לבניה אותה ביצע, אין הדבר ממעיט מחומרת מעשיו ופסלותם.

באשר לעתירות המנהליות – לא זו בלבד שאלו נמחקו בהסכמת העותרים, אלא שהמשיבים אף הבהירו כי יעשו שימוש בסמכויות האכיפה תוך התייחסות לתכנון העתידי. זאת ועוד, אותן עתירות אינן "חדשות" כלל ועיקר והמבקש היה אמור לדעת זאת, ולו מן הטעם הפשוט שהוא נמנה על העותרים. וכאן המקום להדגיש, אחת העתירות (עת"מ 2889/08) הוגשה קודם לדיון בבית המשפט המחוזי בערעור הפלילי, בעוד שהשתיים האחרות (עת"מ 1758/09 ועת"מ 1875/09) הוגשו לפני הגשתה של הבקשה לרשות ערעור. המבקש אינו יכול להיוושע גם ממכתביו של האדריכל, שהרי אין באלה כדי להוביל למסקנה כי הרשעת המבקש היתה שגויה, אלא לכל היותר כי לאחר שלב התכנון, שקרוב לודאי יהיה מושך, עשוי להינתן לו היתר בניה.

העולה מכל האמור הוא, שגם בחלוף 4 שנים מתום הארכה אותה העניק בית משפט השלום בגזר דינו, טרם קיים המבקש את צו בית המשפט. נראה אפוא כי הבקשה שבפני היא ניסיון נוסף להשהות את ביצועו של צו ההריסה, תוך הפניה לעילות סרק שאין בהן לזכות את המבקש בסעד. בנסיבות אלו, ונוכח התנהלות המבקש, אני מחליט לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח.