ע"א 1003/12 מלכיאל שרבט נ. יצחק שרבט

הערעור שבכותרת נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבקשה למתן הוראות שהגיש עורך-הדין גילת, בתור מנהל התמחרות, לגבי האופן שבו עליו לנהוג בסכום של 23,000 ₪ המוחזקים על-ידו בנאמנות. ככל שעלה בידי להבין, בקשתו של עורך-הדין גילת באה בהמשך להחלטה קודמת של בית המשפט (מחודש יולי 2011), שבה התווה את אופן ההתחשבנות בין הצדדים, וקבע בין היתר כי בדמי התיווך יישאו כל האחים, וכי מהסכום המוחזק בידי עורך-הדין גילת יקוזזו דמי תיווך ויועברו ישירות "למתווך", כנגד חשבונית. מסתבר כי לאחר החלטה זו התגלעה מחלוקת בין המערער לבין המשיבים 3-1 – המערער טען כי יש להשיב לו את מלוא הסכום המוחזק בנאמנות, שכן הוא שילם בעצמו את דמי התיווך בגין העסקה, ואילו המשיבים 3-1 טענו כי לא היה תיווך בעסקה וכי אין להעביר את הסכום לידי המערער. עורך-הדין גילת פנה בבקשה למתן הוראות, ובית המשפט קבע כי על עורך-הדין גילת לחלק את הסכום בין הצדדים שווה בשווה.

על פני הדברים נראה היה לי כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מהווה פסק-דין הנתון לערעור בזכות, אלא החלטה אחת מני כמה בנושא ההתחשבנות, שהערעור עליה טעון רשות. על כן אפשרתי למערער להסביר מדוע לשיטתו עומדת לו זכות ערעור. המערער הגיש תגובה אך לא מצאתי בה התייחסות עניינית לנושא סיווגה של החלטת בית המשפט קמא.

לנוכח האמור, משנראה כי בענייננו לא קמה למערער זכות ערעור אלא היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור, ומשלא הונחה לפניי אף בקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור – אין לי אלא להורות על מחיקת ההליך על-הסף. משלא נתבקשה התייחסות מטעם המשיבים – אין צו להוצאות.