ע"א 10248/06 קרן קיימת לישראל נ. מסאעדה חמזה מוחמד

השופטת מ' נאור :

1.

לפנינו בקשת המשיב 2 לביטול החלטתנו מיום 11.5.2009 בה נתנו תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו המערערת והמשיב 1. המשיב 2 טוען כי פסק הדין ניתן במעמד צד אחד מבלי שהוא זומן לדיון או אף ידע על הערעור ולכן יש לבטלו.

רקע

2.

ברקע הדברים אבהיר כי ענייננו בסכסוך בדבר עסקאות נוגדות במקרקעין. המשיב 2 מכר בשנת 1978 חלק מחלקתו למשיב 1 (3 דונם) ובשנת 1988 במסגרת הסכם חליפין מכר שוב את אותו החלק (יחד עם חלקים נוספים מן החלקה) זו הפעם למערערת. המערערת מצידה התחייבה להעביר עבור קבלת כל אותם חלקים קרקע חלופית.

3.

בשנת 2004 הגיש המשיב 1 לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המערערת והמשיב 2. המשיב 1 עתר בתביעתו לכך שבית המשפט יצהיר כי זכותו עדיפה על זכותה של המערערת. המערערת טענה כי זכותה עדיפה ובנוסף היא שלחה למשיב 2 הודעת צד ג' ובה עתרה להורות כי אם תתקבל תביעת המשיב 1 יצומצם היקף המקרקעין שעליה להעביר למשיב 2 במסגרת הסכם החליפין.

4.

בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב 2 "זומן כדין" הן בתביעה והן בהודעה לצד שלישי אך הוא לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים שנערכו בתיק. באשר למחלוקת בין המערערת למשיב 1 קיבל בית המשפט את עמדת המשיב 1 וקבע כי זכותו עדיפה ולכן הוא זכאי להירשם כבעלים של אותם 3 דונם. בהיעדר התייצבות המשיב 2 בית המשפט גם קיבל את ההודעה לצד שלישי ששלחה אליו המערערת והצהיר כי "המקרקעין שעל [המערערת] להעביר ל[משיב 2 על פי הסכם החליפין משנת 1988] יצומצמו באופן יחסי ובהתאם להקטנת השטח והשווי על-פי פסק דין זה" (פסקה 63 לפסק הדין).

5.

המערערת הגישה ערעור על אותו חלק בפסק הדין בו התקבלה עמדת המשיב 1 לפיה זכותו באותם 3 דונם עדיפה. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל כאמור תוקף של פסק דין ולפיו באשר לאותם 3 דונם – 2 דונם יירשמו על שם המשיב 1 והיתרה בסך 1 דונם – תירשם על שם המערערת. כמו כן הוסכם כי תמורת ויתורו על 1 דונם כאמור יקבל המשיב 1 קרקע בשיעור של 1/3 חלקים מהקרקע שתצומצם בעסקת החליפין.

6.

ביום 11.5.2009 נתנו להסכמת הצדדים תוקף של פסק דין. כעבור יותר משנה, ביום 28.6.2011, הוגשה בקשת המשיב 2 לביטול פסק הדין. לאחר שעיינו בבקשה, בתגובות ובתשובה לתגובות החלטנו לדחות את הבקשה.

הכרעה

7.

המערערת עמדה בטענותיה על כך שבהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד יש להגיש תוך 30 יום מיום שנודע למבקש הביטול על ההחלטה ואילו בענייננו הבקשה הוגשה יותר משנה לאחר מתן פסק הדין מבלי שהמשיב 2 מפרט ממתי ידע על ההליכים. כל שנטען על ידו הוא כי הדבר נודע לו "לאחרונה ובמקריות". אפשרתי למשיב 2 להגיש תשובה לתגובה אך גם במסגרתה לא הבהיר המשיב 2 מתי נודע לו על פסק הדין אלא נטען על ידו כי "במידה וכב' בית המשפט יקבע כי הבקשה מוגשת באיחור ו/או על המשיב להגיש בקשה להארכת המועד, היא תוגש מיידית".

8.

המערערת הוסיפה וטענה כי גם לגופו של עניין אין לקבל את טענת המשיב 2 כי לא ידע על ההליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה. בהקשר זה הפנתה המערערת לאישור מסירה על המצאת כתב הערעור לרבות עותק של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמו כן הפנתה המערערת לאישור מסירה על המצאת ההודעה לצד ג' שנשלחה למשיב 2 במסגרת ההליכים בבית משפט קמא. מדובר באישורי מסירה עליהם נכתב מפורשות כי כתבי בית הדין נמסרו לאישתו של המשיב 2 ששהתה בביתם המשותף. בנוסף לכל זאת, המערערת הפנתה להחלטת רשמת בית משפט זה מיום 14.2.2007 במסגרת ההליכים לקביעת העירבון בערעור בה נקבע מפורשות כי למשיב 2 הומצאה כדין החלטה קודמת בעניין הליכי העירבון. לטענת המערערת המשיב 2 נמנע במודע מלהשתתף בדיונים הן בבית המשפט המחוזי והן בבית משפט זה ויש לזקוף זאת לחובתו. המשיב 2 במסגרת תשובתו לתגובה טען אומנם כי החתימה על אישורי המסירה אינה חתימתה של אישתו ואף צורף תצהיר בעניין, אך אין בתגובה כל התייחסות להחלטת רשמת בית משפט זה אשר קבעה כאמור מפורשות כי החלטה קודמת בעניין הערעור הומצאה כדין למערער. התעלמות מעניין זה שנטען על ידי המערערת אומרת לכאורה דרשני.

9.

די בעניינים עליהם עמדנו כדי להגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. יחד עם זאת נוסיף למען הסר ספק כי דין הבקשה להדחות גם מן הטעם שבמסגרת הסכם הפשרה לו נתנו תוקף של פסק דין ממילא לא נגרם למשיב 2 כל נזק. המשיב 2 טוען כי הסכם הפשרה מאפשר פגיעה בזכויותיו הקנייניות. כוונתו היא לפגיעה בזכויותיו באותם מקרקעין שקיבל במסגרת עסקת החליפין משנת 1988. ואולם, הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין אינו "פוגע" בזכויות אלו. "הפגיעה" בזכויות המשיב 2 באותם מקרקעין מקורה עוד בסעיף 63 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בו התקבלה כזכור הודעת צד ג' שהגישה המערערת נגד המשיב 2. על כך המשיב 2 לא ערער. בית המשפט המחוזי קבע כזכור כי המערערת זכאית לצמצם בזכויות המשיב 2 באותם מקרקעין בהתאם להקטנת השטח והשווי שנגרע ממנה לטובתו של המשיב 1. במסגרת הסכם הפשרה לו נתנו תוקף של פסק דין לא נעשה כל שינוי ב"גודל" הצמצום בזכויות המשיב 2 – צמצום עליו הורה בית המשפט המחוזי – אלא שהמערערת העבירה למשיב 1 חלק מאותו צמצום שהיא זכאית לו (בתמורה לכך שהמשיב 1 העביר לה 1 דונם מהמקרקעין שהוא קיבל). על כן, טענות המשיב 2 לפגיעה בזכויותיו אינן קשורות למעשה להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ואין הצדקה להורות על ביטולו. ודוק: בית המשפט המחוזי קבע כזכור כי המשיב 2 זומן כדין הן בתביעה והן בהודעה לצד ג' וככל שלמשיב יש טענות בעניין ההמצאה בבית המשפט המחוזי או בעניין מסקנותיו של בית המשפט המחוזי היה עליו לפנות בהליכים המתאימים בעניינים שכאלו. הוא לא עשה כן. אין מקום לדון באותן טענות במסגרת בקשה לביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה בערעור – הסכם שכשלעצמו אינו פוגע למעשה במשיב 2.

10.

הבקשה נדחית אפוא. בגין בקשה זו ישלם המשיב 2 למערערת שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח.