ע"א 10449/08 דב רמתי נ. ש.קינד בע"מ

בפניי בקשה ל"הרחבת צו עיכוב ביצוע פסק דין" שהוגשה במסגרת ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 23.10.2008 בתיק אזרחי 21599/99.

הבקשה נוגעת לסך של 60,000 ש"ח שהפקידו המשיבות שבפניי, אשר היו התובעות בהליך ב בית המשפט המחוזי, כערובה לתשלום הוצאות המבקשים, אשר היו (יחד עם המשיבים הפורמליים) הנתבעים בהליך ב בית המשפט המחוזי, על פי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.3.2005 בהתאם לבקשה על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ).

ואלו הם עיקרי הדברים: המשיבות הגישו תביעה נגד המבקשים והמשיבים הפורמליים על פי זכויות שהומחו להם לטענתם מידי חברת גרמק בע"מ ומר רפי רייך (להלן בהתאמה: גרמק ו רייך ). התביעה סבה על עסקה שנערכה על פי הנטען בין רייך וגרמק לבין המבקשים 1 ו-4 להעברת עסקיו של רייך בתחום מכונות כביסה לידי מבקשים אלו תמורת תשלום. העסקה בוטלה ומשכך נוצרו על פי הנטען מספר עילות תביעה לרייך וגרמק כלפי המבקשים.

ביום 23.10.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' פלפל ) בגדרו נתקבלה באופן חלקי תביעת המשיבות. חלק ניכר מהדיון בפסק דינו של בית המשפט

המחוזי סב על השאלה האם היה תוקף להמחאת הזכויות ובפרט, האם כאשר הומחו זכויות גרמק ורייך למשיבות, היה בידם מה להמחות, ולפיכך האם היתה קיימת כלל למשיבות זכות תביעה כלפי המבקשים. נקבע כי יתכן שהיו קיימות המחאות נוספות של הזכויות, אך לא היה בכך בנסיבות הענין כדי לשלול את זכותן של המשיבות, וכי מכל מקום אין בכך כדי לפגוע במבקשים באשר הם יידרשו לשלם את חובם פעם אחת בלבד. מכאן עבר בית המשפט לבחון את עילות התביעה גופן, אשר אינני רואה מקום להידרש אליהן במסגרת זו, וקבע כי יש לקבל חלק מרכיבי התביעה בסכומים שונים נגד המבקשים שבפניי ודחה את טענתם לקיזוז.

לאחר מתן פסק הדין הגישו המשיבות בקשה להשבת כספי הערבון שהפקידו כאמור להבטחת הוצאות המבקשים משלא נקבעו הוצאות כאמור ותביעתן אף התקבלה בחלקה. המבקשים מצידם הגישו ל בית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ובמסגרת זו בקשו גם לדחות את בקשת המשיבות להשבת כספי הערבון.

ביום 7.12.2008 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' זפט ) על עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה אחרת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית לפקודת המשיבות על מלוא החוב הפסוק. ביום 1.2.2009 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' פלפל ) על המשך עיכוב ביצוע פסק הדין, אך יחד עם זאת על החזרת הכספים שהפקידו המשיבות לענין ההוצאות לידיהן.

המבקשים פנו פעם נוספת לבית המשפט מחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע זמני של החלטה זו עד להגשת ערעור וביום 9.2.2009 ניתנה החלטה לעיכוב זמני של 30 יום.

מכאן הבקשה שבפניי בגדרה שבים המבקשים על בקשתם כי לא יוחזר למשיבות הסכום של 60,000 ש"ח שהפקידו כאמור בקופת בית המשפט המחוזי. בגדר הבקשה נטען כי סיכויי הערעור טובים הם מאוד לאור שגיאות מהותיות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובעיקר החלטתו כי למשיבות עמדה זכות תביעה כלפי המבקשים ודחיית טענת הקיזוז שהעלו הם. עוד נטען כי שגה בית המשפט

לכשהרים את מסך ההתאגדות נגד המבקשים 1 ו-4 וקבע חבות אישית נגדם. בענין חשיבות עיכוב החזרת הכספים לידי המשיבות נטען כי מאחר והמשיבות הינן תאגידים אשר בעליהן היחיד מצוי בהליכי פשיטת רגל וקיימת אי בהירות לשיטתם לגבי מי הוא הזוכה על פי פסק דינו של בית המשפט

המחוזי, השבת הכספים לידיהן תגרום להעלמות הכספים באופן שלא יהיה אל מי לפנות להשבת הוצאות שייפסקו במידה ויפסקו.

מנגד טוען בא כוח המשיבות כי בקשה זו הוגשה למעשה ללא כל בסיס שבדין ומשכך יש לדחותה. לגופו של ענין נטען כי הפסיקה פרשה את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי באופן מצמצם כתקנה שנועדה למנוע תביעות סרק וכאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. בנסיבות הענין, משנתקבלה תביעת המשיבות, ברי כי לא ניתן עוד לומר כי סיכוייהן קלושים.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבות ובהחלטות בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

ראשית אציין כי על פניו, ספק בעיני האם ההליך בו נקטו המבקשים הינו הליך מתאים והאם יש לו בסיס בדין. לכאורה, משלא פסק בית המשפט המחוזי הוצאות לטובת המבקשים בפסק דינו, אין כספי הערבון שהפקידו המשיבות, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, מהוות חלק מפסק הדין ועל כן אין מ דובר

למעשה בבקשה לעיכוב ביצוע. ככל שבכלל אפשרי הדבר, מ דובר

כנראה בבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור. בנסיבות הענין, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה גם לגופה ומשכך משאיר אני סוגיה זו בצריך עיון.

לגופו של ענין אין אני סבור כי יש להיעתר לבקשת המבקשים. עיון בערעור המבקשים מראה כי עיקר טענותיהם בערעור נוגעות לשאלת זכותן של המשיבות מכוח המחאת הזכויות לשאלת החיוב האישי שנקבע על המבקשים 1 ו-4 ולשאלות נוספות לגופו של הסכסוך. עיקרן של טענות אלו נידונו לגופן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי והמבקשים למעשה מערערים על קביעותיו העובדתיות של זה. בנסיבות אלו ומבלי לקבוע מסמרות בענין, לא ניתן לטעמי לומר כי על פני הדברים סיכויי הערעור טובים הם, ובמיוחד נכון הדבר כאשר מבוקש סעד חריג כזה המצוי בפניי.

מסיבות אלו, נדחית הבקשה.

המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דינם של המשיבות 1-2 בסך 5,000 ש"ח.