ע"א 10705/02 ליאוניד מכנושין נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בעקבות הרשעתו של המערער בבית המשפט המחוזי בנצרת, נגזר לו, בין היתר, מאסר לתקופה של 12 חודשים. לבקשת המערער הורה בית המשפט על עיכוב ביצועו של העונש, בכפוף להפקדת סכום של 15,000 ₪, ערבות עצמית וערבות של צד ג' בסכום של 20,000 ₪ כל-אחת, וכן הוחלט לעכב את יציאת המערער מהארץ.

בעת שהגיש המערער לבית משפט זה את ערעורו כנגד העונש, הוא ביקש לעכב את ביצועו של עונש המאסר, ובית המשפט נעתר לו לאחר שגם המשיבה נתנה לכך את הסכמתה. לעניין זה הוסיף בית המשפט וקבע: "הערבויות והתנאים שבהם שוחרר המבקש [המערער] יעמדו בתוקפם", והכוונה היא, כמובן, לתנאים שהתנה בית המשפט המחוזי לשחרור המערער לאחר שנגזר עונשו.

בעקבות שמיעת הערעור הוחלט להקל בעונש, ובמקום תקופת המאסר שהושתה על המערער בערכאה הראשונה, הועמד העונש על 6 חודשי מאסר בהם הוא ישא בדרך של ביצוע עבודות שרות. כן נקבע כי המערער יתחיל בביצוען של העבודות ביום 20.7.2003.

בחודש אוקטובר 2003, ובטרם סיים המערער לשאת בעונשו, ביקש בא-כוחו, עו"ד קיסרי, להשיב לשולחו את הערבויות שהפקיד מכוח החלטתו של בית המשפט המחוזי, וכן להורות על ביטול עיכוב יציאתו מהארץ. המדינה התנגדה לבקשה, הואיל ולהשקפתה, יש להותיר את הערבויות על כנן עד שיסיים המערער לשאת בעונשו.

ההכרעה הדרושה בעניינו של המערער מצטמצמת אפוא לשאלה, אם נכון לראות ביום בו הוא התייצב כדי להתחיל לשאת בעבודות השירות, יש לראות גם כמועד בו פקע תוקפן של הערבויות שהפקיד, ואקדים ואומר כי להשקפתי התשובה לשאלה זו, ככלל, היא שלילית.

2.הסמכות לשחרור בערובה קבועה בסעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"):

"(א) חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה.

(ב) בית המשפט רשאי לצוות על נאשם או נידון, שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, לתת ערובה, אף אם אינו מוסמך להורות על מעצרו לפי סעיף 21, כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, ומשעשה כן, יראו את הנאשם או את הנידון כמי ששוחרר בערובה".

סעיף 46 לחוק המעצרים מונה את השיקולים אשר ינחו את בית המשפט בבואו לקבוע את סוג הערובה, גובהה, תנאיה ומשך תקפם, וביניהם אלה: מהות העבירה; עברו הפלילי של האדם; מצבו הכלכלי ויכולתו להמציא את הערובה הנדרשת; והאפשרות שהאדם יוכל לעמוד בתנאי הערובה. סעיף 48(א) לחוק מונה את "תנאי השחרור בערובה", ובלשון המקור:

"שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש ...".

3.העולה מהאמור הוא, שלכתב הערובה עליו חותמים נאשם או נידון יש תכלית ומטרה, היינו, לשמש אמצעי אשר עשוי להבטיח כי הם יקיימו התחייבויות שנטלו על עצמם או כאלו שנכפו עליהם מכוח החלטתו של בית המשפט. מכאן גם ברור, כי קצובה היא תוחלת חייו של כתב הערובה, והיא מגיעה לסופה כאשר אותן התחייבויות מולאו כדין. לעתים מדובר בהתחייבות אחריה ניתן למלא באקט חד-פעמי ובכך להביא לסיומה. אך לעתים מדובר בהתחייבות להתנהגות נמשכת, המחייבת את הנאשם או הנידון לרצף של פעולות אשר מטבען אינן יכולות להסתיים במועד אחד, קבוע ומוגדר. ובמלים אחרות, כאשר נידון מתייצב ומובל למיתקן כליאה כדי לשאת בעונש שנגזר לו, ממועד התייצבותו שוב אין צורך בערבות עליה חתם, הואיל ומועד ההתייצבות הוא גם המועד בו החל להימצא במשמורת חוקית, ושוב אינו יכול להתהלך חופשי, ולפיכך גם החשש שלא יתייצב לשאת בעונש שוב אינו קיים. שונה הוא מצבו של מי שחתם על כתב ערבות כדי להבטיח את התייצבותו לחקירה, שהרי חקירה מטבעה עלולה להימשך זמן ניכר, וממילא אין תוקפו של כתב הערבות פוקע בטרם הגיעה החקירה לסיומה. כך הוא המצב גם כאשר נועד כתב הערובה להבטיח את התייצבותו של נאשם למשפטו אשר עתיד להימשך ימים רבים, ונראה כי הכול מסכימים שחיוניותו של כתב ערבות מסוג זה לא פגה רק משום שהנאשם התייצב ליום הראשון של משפטו, הואיל וגם בהמשך הדרך מוסיף להתקיים החשש שהוא לא יעשה זאת בישיבות הבאות.

4.אכן, עבודות שירות אינן עונש בפני עצמו, אלא דרך שנקבעה בחוק כדי לשאת בעונש מאסר שנגזר לנידון (סימן ב' לחוק העונשין, התשל"ז-1977). אולם בכל הנוגע לשאלה אם יש צורך להוסיף ולקיים כתב ערובה עליו חתם נידון, או להותיר צו בדבר עיכוב יציאתו מהארץ בתוקפו, קיים בינן לבין נשיאה בעונש במיתקן כליאה הבדל משמעותי, שכאמור, מקורו נובע מכך שהתייצבות הנידון לשאת בעונש, היא גם הגשמת מטרתו של כתב הערובה, ועל כן מאותו מועד אין בו עוד צורך, כפי שאין עוד צורך בצו לעכב את יציאתו מהארץ של מי שנתון במאסר. מאידך, התייצבותו של נידון לביצוע עבודות שירות אינה מתחילה ומסתיימת באותו מועד, אלא חוזרת על עצמה בכל יום מימי העבודות, עד לסופה של התקופה. יתרה מכך, במהלך ביצוען של עבודות השירות הגבלת חירותו של הנידון היא חלקית בלבד, ולמעשה ברוב שעות היממה הוא מתהלך חופשי, ועל כן מוסיף להתקיים אותו חשש שבגינו חויב הנידון מלכתחילה במתן ערובה, היינו, שיתחמק מלשאת בחלק מעונשו על ידי קטיעת ביצוען של עבודות השירות טרם זמנן. אכן, בחוק מצוי מענה לתרחיש בו מתחמק נידון מלבצע עבודות שירות (ראו סעיף 51ט' לחוק העונשין, "הפסקה מנהלית של עבודות שירות"), אולם כפי שאפשרות הוצאתו של "צו הבאה" במשפט פלילי (ראו סעיף 99 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982) אינה מייתרת את הצורך בכתב ערובה עליו חתם נאשם כדי להבטיח את התייצבותו למשפטו, כך הוא הדין גם ביחס למי שחויב לבצע עבודות שירות. ובמלים אחרות, קיומו של אמצעי אחד אשר נועד להבטיח כי נאשם או נידון ימלאו אחר התחייבותם, אינו מייתר אמצעים נוספים שקבע המחוקק כדי להשיג אותה מטרה או כדי להגיב על הפרה של אותן התחייבויות.

5.לנוכח האמור, הייתי מורה להשיב למערער את הערבויות עליהן חתם ומבטל את הצו לעיכוב יציאתו מהארץ, רק לאחר שיסיים לשאת בעונשו.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופטת מ' נאור :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בהחלטתו של השופט לוי.