ע"א 10753/02 אבו סמרה מאמון נ. אבו סמרה עסאם

1.המשיב, הוא המערער שכנגד, יליד שנת 1973, נפגע בהיותו בן 21 שנים בתאונת-דרכים, שהוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי גם כתאונת-עבודה. בעקבות התאונה סובל הוא משיתוק חלקי בגופו ומפגיעה קוגנטיבית קשה. נכותו הרפואית היא מלאה ובית-המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה כי גם כושר השתכרותו אבד לחלוטין.

קודם לתאונה שימש המשיב בעבודות בניה ושכרו הממוצע היה נמוך מהשכר הממוצע במשק. בית-המשפט המחוזי פסק לו הפסדי השתכרות בהתאם לגבי העבר, אך את הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות בעתיד השתית על-בסיס השכר הממוצע במשק, בניכוי מס-הכנסה.

בגין סיעוד פסק בית-המשפט המחוזי למשיב פיצוי "גלובלי" בסך כולל של 3,876,000 ש"ח. עם זאת, ציין בית-המשפט כי הבסיס לחישוב הפיצוי בגין סיעוד, בעבר ובעתיד גם יחד, הוא הוצאה בסך 10,000 ש"ח לחודש. בנוסף לאלה, פסק בית-המשפט המחוזי למשיב פיצוי בגין הוצאות ניידות לעבר ולעתיד, הוצאות דיור, תשלומים לאפוטרופוס, והוצאות רפואיות "שאינן כלולות בסל הבריאות". על הפיצוי בגין הנזק הממוני נוסף פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. מסכום הפיצוי נוכו תשלומי המוסד לביטוח לאומי וסכומי התשלומים התכופים אותם קיבל המשיב לאחר התאונה.

2.המערערת, חברת הביטוח אשר ביטחה את השימוש ברכב המעורב בתאונה טוענת כי בית-המשפט הפריז בהערכת הפסדי השתכרותו של המשיב. לטענתה, עברו התעסוקתי אינו מצדיק את ההנחה שהיה משתכר בשיעור השכר הממוצע במשק אלמלא התאונה. עוד היא מלינה על שיעור הפיצוי שנפסק בגין הוצאות הסיעוד, ועיקר טענתה כי הסכום עצמו מופרז וכי מכל מקום ראוי היה לנכות ממנו את שהמשיב היה זכאי לקבל בעבור סיעוד מספקי שירותי הבריאות. עוד היא טוענת כנגד ריבוי הפיצוי בראשי נזק אחרים.

המשיב, בערעור שכנגד שהגיש סבור, כי ראוי היה להרבות דווקא בחישוב הפסדי ההשתכרות ולא היה מקום לפסוק בגין התקופות שקדמו לפסק-הדין פיצוי המבוסס על שכר הנמוך מהשכר הממוצע במשק. אשר להוצאות הסיעוד סבור המשיב כי לאור קביעות המומחה הרפואי, לפיהן יהיה זקוק המשיב להשגחה וליווי במשך 16 שעות ביממה, היה מקום לפסוק לו סכום גבוה בהרבה. זאת, בהתחשב בעובדה שמשפחתו של המשיב הביעה התנגדות להעסקת עובד זר. לחלופין, הוא טוען כי בית-המשפט כבר הביא בחשבון הפיצוי שנפסק את שזכאי היה המשיב לקבל (דבר שמוכחש על-ידו) מספקי הבריאות השונים. המשיב גם סבור כי בית-המשפט מיעט בפיצוי שהעניק בגין ראשי הנזק האחרים.

3.לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים בכתב ובעל-פה מצאנו כי יש להתייחס לשניים אלה בלבד: שיעור הפיצוי בגין הוצאות הסיעוד וגובה הפיצוי בגין הוצאות רפואיות.

אכן, המשיב אינו משותק בכל חלקי גופו, אולם בפועל, וכתוצאה מן השילוב שבין נכותו הפיזית למגבלותיו הקוגניטיביות, הוא זקוק לסיוע ולהשגחה במהלך חלק גדול משעות היממה. בנסיבות אלה, לאור הנתונים שהובאו במשפט נראה כי המענה המתאים לצורכי הסיעוד שלו, שיהיה בו כדי להבטיח טיפול והשגחה בהיקף כה רחב, יהיה כרוך בהעסקת עובד זר. בנסיבות המקרה אין לקבל את טענת המערערת-המבטחת, כי המדדים שנקבעו בהלכת אקסלרד

(ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח , פ"ד נד(4) 450) מופרזים בשל שמצבו הגופני של המשיב כאן טוב יותר ממצבו של הנפגע שעניינו נדון בפרשת אקסלרד. כאמור, בשל השילוב בין הפגיעה הפיזית לפגיעה הקוגניטיבית יהיה זקוק המשיב לטיפול במשך מקצת משעות היממה ולהשגחה במשך מרבית שעות היממה. כיוון שכך, ראוי היה להשתית את הפיצוי בגין ראש נזק זה על ההפרש בין הפיצוי הראוי, כאמור, לבין ההטבה לה זכאי המשיב בשל שנפגע בתאונת-דרכים שהוכרה גם כתאונת-עבודה. הראיות שבאו בתיק מלמדות כי המשיב זכאי היה לסיעוד על חשבון קופת-החולים הכללית (להלן: הקופה ) במשך שמונה שעות ביום, שישה ימים בשבוע. הקופה גם הייתה מוכנה ליתן בידי המשיב את סכומי עלות הטיפול אם יבחר להעסיק מטפלים שלא באמצעותה. בנסיבות אלה, היה מקום להפחית מפיצוי חודשי בסך 12,000 ש"ח (נכון ליום פסק-הדין) את הסכום של 4,500 ש"ח ובסך הכל ראוי היה לפסוק למשיב סכום של 7,500 ש"ח בכל חודש, למירב. כיוון שבית-המשפט המחוזי השתית את חישוביו על-בסיס הוצאה חודשית של 10,000 ש"ח בעבר ובעתיד גם יחד, יש להפחית רבע מהסכום שנפסק בגין הוצאות הסיעוד. על-כן, יש להפחית בראש נזק זה את הסכום של 970,000 ש"ח.

אשר לראש הנזק הנוגע להוצאות רפואיות, לא הובאו בתיק ראיות המצדיקות את תשלום הסכום שנפסק ויש להפחית ממנו את הסך של 150,000 ש"ח. מסכום פסק-הדין יופחת, איפוא, סכום כולל של 1,120,000 ש"ח נכון ליום פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי. יתר חלקי פסק-הדין יעמדו בעינם.

שכר טרחת עורך-הדין של המשיב בבית-המשפט המחוזי יופחת בהתאם.

במובן זה, מתקבל הערעור. הערעור שכנגד נדחה. המשיב ישא בהוצאות המערערת בסכום של 20,000 ש"ח.