ע"א 10820/02 גיל קיבץ נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בירושלים על פי הודאתו ובהתאם להסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן שעניינן מעשי מרמה וזיוף שבוצעו על ידי המבקש בהיותו סטודנט למשפטים.

2.לאחר תסקיר מבחן שהמליץ על ביטול הרשעתו, ביקש ב"כ המבקש לבטל את ההרשעה ולקבוע כי מרשו ביצע את העבירות שבכתב האישום, ללא הרשעה. בית המשפט נענה לבקשה. על כך הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, שהתקבל באופן שהמבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו והוטל עליו שירות לתועלת הציבור וקנס בהתאם לעסקת הטיעון. על כך בקשת רשות הערעור שלפנינו.

דין הבקשה להידחות.

3.כל העובדות הרלוונטיות מפורטות הן בבקשה והן בתשובה לה ועיקרן אינו שנוי במחלוקת. לפיכך, לא אחזור עליהן. פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו מעורר שאלה הראויה להתברר פעם נוספת בבית משפט זה. העובדה שבית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שלערעור, לא הגיעו לאותן מסקנות ולאותה תוצאה, אינה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור לערכאה שלישית.

4.לגופו של עניין, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מנומק כהלכה, משתית עצמו על פסיקת בית משפט זה ומבטא בצורה הולמת את המדיניות הראיות בסוגיות שבפנינו.

במקרה זה היה מקום לכבד את עסקת הטיעון. כמו כן היה על בית משפט השלום להימנע מלשנות את הכרעת דינו לאחר שהרשיע את המבקש גם אם הובא בפניו דו"ח שירות המבחן הממליץ אחרת. סוג העבירות אותן בצע המבקש, במעמד בו היה כאשר ביצע אותן, העובדה שביצע אותן לא ככישלון מקרי וחד פעמי אלא כשיטה הננקטת במשך תקופה משמעותית, אינם מותרים מקום לספק כי העונש הראוי הוא למצער זה שהוסכם עליו בהסכם הטעון, שעשה עם המבקש חסד.

הבקשה נדחית.