ע"א 1100/07 עומר פראס נ. כונס הנכסים הרשמי

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין שניתן כנגד המבקש בבית-המשפט המחוזי בחיפה (פש"ר 219/05) ביום 11.12.2006, ובו נדחתה בקשתו של המבקש להכריזו כפושט רגל.

המבקש נקלע לתסבוכת כלכלית בניהול סופרמרקט ביחד עם אביו. במסגרת ניהול העסק, העביר אותו המבקש על שמו ופעל כעוסק מורשה עד שנת 1994. ברם, העסק צבר חובות נוספים לנושים רבים, ביניהם אף רשויות המס, אשר הגיעו לסך של יותר משני מיליון ש"ח. בנוסף לחובות אשר צבר המבקש בניהול עסקו, חתם המבקש על ערבות למען דודו, אשר נקלע אף הוא לחובות בטרם פטירתו. המבקש נתבע אף בגין חובות אלו.

ביום 10.3.2005 ניתן צו לכינוס נכסיו של המבקש ונפסק כי עליו לשלם תשלום עיתי בסך 200 ש"ח בחודש. נגד המבקש אף נפתחו מספר רב של תיקי הוצאה לפועל אשר אוחדו, אולם צו האיחוד בוטל, לאחר שהמבקש לא עמד בתשלום החודשי שהוטל עליו. במקביל לחובותיו, חלתה רעייתו של המבקש ואף מצבו הרפואי שלו עצמו הדרדר. במצוקתו, הגיש המבקש בקשה לבית-המשפט המחוזי בחיפה להכריזו כפושט רגל ולזכות בהגנה המתאימה, לפי פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם-1980 (להלן: הפקודה).

המשיב התנגד לבקשתו זו של המבקש, וטען כי הוא לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הסתבך בחובותיו בתום לב. כן הצביע המשיב על העובדה, כי המבקש לא שיתף פעולה עם הליכי הכינוס, לא מסר פרטים, מסמכים ודוחות אשר יאפשרו ללמוד על התנהלותו הכלכלית וחתם על שיקים וערבות, ביודעו כי לא יוכל לעמוד בהחזרים הכספיים הנובעים מהם. המבקש הכחיש את האמור בתגובת המשיב, ותלה את העיכובים במצב הרפואי שלו ושל אשתו. באשר לחתימה על השיקים והערבות טען המבקש, כי הללו נעשו בתום לב ובהתאם לנוהג העסקי והחברתי במקום מגוריו.

ביום 11.12.06 דחה בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע ) את הבקשה בקובעו, כי המבקש לא נהג בתום לב כלפי נושיו, כאשר יצר מצג שווא, לפיו יוכל לפרוע את השיקים והערבות עליהם חתם, בעוד למעשה לא היה יכול לעשות כן. כן קבע בית-המשפט, כי התברר כי המבקש חייב היה תשעה תשלומים לקופת הכינוס, לא הגיש דוחות הכנסות והוצאות ולא שיתף פעולה עם המשיב, בניגוד לאמור בצו הכינוס. בית המשפט אף התרשם כי הדוחות שמילא המבקש מולאו כלאחר יד, כדי לצאת ידי חובה. מהתנהלותו של המשיב, כך נפסק, ניתן ללמוד על הזלזול שהפגין כלפי הליך פשיטת הרגל, ועל-כן החליט לדחות את בקשתו.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית-משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש המבקש בקשה במעמד צד אחד לעיכוב ביצוע פסק-הדין, היא הבקשה שבפניי.

לטענת המבקש מצבו הכלכלי הינו קשה מנשוא. לטענתו אם לא יעוכב פסק-הדין, תהא משמעות הדבר קשה ביותר עבורו, שכן הוא ייאלץ לעמוד כנגד חידוש הליכי ההוצאה לפועל כנגדו, לרבות הוצאת פקודות מאסר, אשר ימנעו ממנו להמשיך ולנהל כראוי את הליך הערעור. לטענתו, לא ייגרם כל נזק לנושיו מעיכוב הביצוע, בשל משך הזמן הקצר יחסית הדרוש להכרעה בערעור ומנגד, אם לא יעוכב ביצוע פסק-הדין תיגרם לו פגיעה חמורה וקשה בזכויותיו החוקתיות, אשר תמנע ממנו להשתקם ולפתוח דף חדש בחייו.

דעתי היא כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי שתתבקש תשובה.

הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות, כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח ', פ"ד נ (1) 668; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403).

מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי סיכויי המבקש בערעורו אינם מן הגבוהים. עיקרו של הערעור שהגיש המבקש דן במסקנות עובדתיות שהסיק בית-המשפט מהראיות שהובאו בפניו בדבר התנהלותו של המבקש. כידוע ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במסקנות עובדתיות מעין אלו, ועובדה זו איננה מעלה את סיכויי הערעור. ראוי לזכור אף כי בהליך מסוג זה, נטל הראייה להוכחת תום-לב מונח על כתפיו של המבקש ובית-המשפט המחוזי קבע, כי נטל זה לא הורם.

זאת ועוד, בעניין מאזן הנוחות בין הצדדים, טוען המבקש כי הוצאו כנגדו מספר פקודות מאסר, אשר נאלץ לעמול רבות על-מנת לבטלן, וכי הוא חושש שיוצאו כנגדו פקודות נוספות. אין חולק, כי עם ביצוע צווי המאסר עלול להיגרם למבקש נזק של ממש ויקשה עליו לפרוע את חובו. אך מנגד, על בית-המשפט ליתן דעתו אף לאינטרס של הזוכה לפעול בדרך היעילה והמהירה לגביית חובו (ראו למשל, ע"א 6626/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403).

לאור כל האמור, בהתחשב בסיכויי ערעורו של המבקש ובמאזן הנוחות בין הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.