ע"א 1118-23 ע"א 1118-23

1.הערעור שלפנינו נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו הכריע בית המשפט בסכסוך שהתגלע בין המערער לבין אחייניו (משיבים 4-2), סכסוך שבמרכזו הסכם מיום 8.3.2012 שנחתם בין המערער ואחיו, שהלך לעולמו בשנת 2017 (להלן: המנוח).

במהלך ההתדיינות הגיעו הצדדים להסדר דיוני ולפיו התבקש בית המשפט להכריע בשלוש שאלות. כך עשה בית המשפט בפסק דינו, והערעור שלפנינו נסב בעיקרו על השאלה השלישית שהציבו הצדדים והיא: "מהם רכיבי החוב, דהיינו, האם הוא כולל רק דמי חכירה או גם כספים שהתקבלו מתפעול התחנה?". בשאלה זו נפסק על ידי בית המשפט כי החוב של המנוח למערער כולל דמי חכירה בלבד, ועל כך נסב הערעור שלפנינו. המשיבים, הגישו אף הם ערעור לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין) שנסב על רכיב ההצמדה שנפסק על ידי בית המשפט קמא, ועל מיעוט הוצאות המשפט שנפסקו לזכותם.

2.יש ממש בטענת המערער כי פסק דינו של בית המשפט קמא, בכל הנוגע לשאלה נושא הערעור אוחז למעשה כשני עמודים בלבד. ברם, מצאנו כי המעט אוחז את המרובה, ובית המשפט התייחס למעשה לטענות הצדדים ולראיות שהובאו בפניו. איננו מקבלים טענת המערער כי המקרה שלפנינו פשוט, וכי יש לראות את הסוגיה שלפנינו כנכס נדל"ן שיש לו שני בעלים. לטעמנו, הצדדים הבחינו בין הזכויות שהיו למנוח כקמעונאי של חברת הדלק – זכות שהוענקה לו על ידי הוריו עוד בחייהם – והזכויות שנגזרו והשתלשלו מאותה זכות, לרבות הסכומים שקיבל מכהן ו"דמי ההשהייה" שקיבל מחברת הדלק. ככל שיש ספק בפרשנות ההסכם, הרי שהספק צריך לפעול כנגד המערער כמי שניסח את ההסכם וכמי שמבקש להוציא מהעזבון.

3.לא מצאנו ממש בערעור המשיבים, כפי שהובהר להם במהלך הדיון.

4.סוף דבר, לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו טיעוני הצדדים, לא מצאנו עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, ואנו מאמצים אותו מכוח סמכותנו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

משכך, שני הערעורים נדחים. כפי שהדגישו המשיבים בפתח ערעורם, הם לא היו מגישים ערעור אילולא הוגש הערעור העיקרי. משכך, המערער ישא בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ₪.