ע"א 11266/03 מחמד מופלח עבדאללה דיאב נ. עזבון המנוח חפזי מופלח עבדאללה די

השופט י' עדיאל:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה את תביעתו של המערער, לבטל רישום שנעשה מכוח הסדר מקרקעין, ולהצהיר כי המערער הוא בעליה של חלקת הקרקע נשוא המחלוקת (להלן -

המקרקעין), הרשומה מכוח ההסדר על שם אחיו המנוח (להלן - חפזי), שהמשיבים הם יורשיו.

לטענת המערער, על פי הסכם חליפין שנעשה בשעתו בין אביו המנוח (להלן - האב) לבין חפזי, התחייב האחרון להעביר את המקרקעין על שם האב בתמורה לחלקה אחרת שהאב התחייב להעביר לחפזי. לטענתו, האב עמד בהסכם החליפין והעביר את החלקה האחרת לאח, אך זה האחרון לא עמד בהסכם ולא העביר את המקרקעין נשוא המחלוקת לאביו. מאוחר יותר, בשנת 1962, נרשמו המקרקעין, לבקשתו של האב, במסגרת הסדר מקרקעין, בשמו של חפזי. לטענת המערער, הוא עיבד את המקרקעין ברציפות מאז שנת 1968 ועד שנת 1998, אז ניסו המשיבים למנוע ממנו לעבד את המקרקעין בטענה כי זו רשומה על שם חפזי. על יסוד עובדות אלו, טען המערער בפני בית המשפט המחוזי, כי יש לבטל את הליכי ההסדר ביחס למקרקעין, שכן הרישום נעשה שלא כשורה, ומתוך מרמה ו/או טעות ו/או רישום לא נכון ו/או בניגוד להסכם החליפין ו/או לחזקה ולבעלות של המערער במקרקעין משך שנים.

בית המשפט המחוזי קבע, כי הואיל ומדובר במקרקעין שנרשמו בהסדר מקרקעין, לא ניתן לשנות את הרישום, על פי סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969, אלא אם הוכח שהרישום נעשה שלא בתמורה ובתום לב, היינו, במרמה. מרמה כזאת, נקבע בפסק הדין, לא הוכחה. מה גם שרישום המקרקעין במסגרת ההסדר נעשה ביוזמת האב. אמנם, ציין בית המשפט המחוזי בפסק הדין, הסכם החליפין לגבי המקרקעין לא בוצע, והרישום משקף את מצב הבעלות במקרקעין קודם להסכם זה. אולם לכך יכול שיהיו סיבות שונות, כמו האפשרות שהאב וחפזי הסכימו לוותר על החליפין ולקיים את הרישום כמות שהוא, מה גם שביצוע הסכם החליפין היה עשוי להיות כרוך בתשלום כספים. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי אם למי מהצדדים היה עניין לקיים את הסכם החליפין, לא הייתה מניעה לעשות זאת לאחר ההסדר שנעשה בשנת 1962, כאשר שני הצדדים להסכם החליפין, חפזי והאב, עוד היו בין החיים.

שמענו את טיעוני הצדדים ועיינו גם בטיעוניהם שבכתב, אך לא שוכנענו שיש עילה להתערב בפסק הדין. אכן, הוכח בפני בית המשפט קמא קיומו של הסכם חליפין משנת 1959 שלפיו התחייב חפזי להעביר לאב את המקרקעין נשוא המחלוקת. אין חולק על כך שההסכם לא בוצע, בכל הנוגע למקרקעין, והמקרקעין לא הועברו לאב אלא נרשמו על שמו של חפזי. אולם, בכך בלבד אין די כדי להוכיח קיומה של מרמה ברישום המקרקעין על שם חפזי. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק הדין, לאי ביצועו של ההסכם יכול שיהיו סיבות רבות, ואין הכרח להסיק שהסיבה לכך נעוצה דווקא במרמה שבוצעה כלפי האב. מסקנה זו יפה, מקל וחומר, משהמעורבים הישירים בעסקה, חפזי והאב, אינם בחיים, ומשבית המשפט קמא ראה לקבוע, כי לא ניתן לסמוך על עדויותיהם של הצדדים בכל הקשור להתרחשויות.

התוצאה היא שהערעור נדחה. המערער ישא בהוצאותיהם של המשיבים ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.