ע"א 1135/15 מרבי טופז נ. עיריית חיפה

השופט נ' סולברג:

1.

ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ע' אטיאס ) מיום 19.1.2015 בו נדחתה תביעת המערער. עניינה של התביעה – קיזוז חוב ארנונה של המערער בסכומי-כסף שלטענתו חייבת לו עיריית חיפה עקב נזקים שגרמה לו בשל עיכוב בהוצאת רישיון לאולם שמחות שהיה בבעלותו ובבעלות אחיו; מאז, לדבריו, הוא הולך מדחי אל דחי.

2.

בית המשפט הבין מן התביעה שהמבוקש הוא סעד הצהרתי לפיו אין לחובת המערער חוב ארנונה כלפי העירייה, בשל זכות הקיזוז הנ"ל.

3.

בית המשפט המחוזי עמד על כך שמדובר בתובע סדרתי המרבה לפנות לערכאות בבקשות שאינן מבוססות, והוא עושה כן בלשון שאינה מכובדת.

4.

בית המשפט המחוזי סילק את התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית והעדר עילה. לעניין הסמכות העניינית נקבע שחוב הארנונה המדובר הוא על סך של 12,000 ₪ – סכום המצוי בסמכות השיפוט העניינית של בית משפט השלום. גם אם מדובר בבקשה לצו הצהרתי, הסמכות העניינית נקבעת בהתאם לתוכנו של הצו ההצהרתי המבוקש, ולפיכך צו הצהרתי זה נתון לסמכות השיפוט העניינית של בית משפט השלום. על אף סמכותו להעביר את התובענה לדיון בבית משפט השלום, החליט בית המשפט המחוזי שלא לעשות כן, משום שהתביעה הוגשה באופן 'מבולגן' שלא עומד בהוראות תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ).

5.

בית המשפט קבע שניתן גם למחוק את התביעה על הסף בשל העדר עילה. בפסק הדין נאמר שהשאלה אם ניתן להישמע בטענת קיזוז נגד חוב ארנונה, שהוא בעל תכונות של מס, בהעדר הוראה חוקית מיוחדת המתירה את הקיזוז – טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון, והיא מצויה במחלוקת בערכאות הנמוכות. יש הסוברים (והשופטת ע' אטיאס בתוכם) שחוב ארנונה הוא בר-קיזוז בהתאם לסעיף 53 לחוק החוזים. אולם, גם לפי סעיף זה, ניתן לקזז חיובים שאינם נובעים מאותה עסקה רק אם הם חיובים קצובים. במקרה שלנו אין מדובר בחוב קצוב ועל כן אין אפשרות לקזזו מחוב הארנונה. מדובר בחוב שיש מחלוקת של ממש לגביו, וגם לפי הגישות המרחיבות לעניין קיזוז חוב ארנונה, אין תקומה לתביעה; אשר על כן, דינה לסילוק על הסף.

מכאן – הערעור.

6.

הערעור אכן מנוסח בצורה "מבולגנת", בלשון המעטה, ומלא טענות כרימון על עיריית חיפה בפרט ועל מערכת המשפט בכלל. הערעור שזור בטרוניות על שופטים ספציפיים במערכת המתנכלים למערער, לפי טענתו. יחד עם זאת, ניתן לזכך מן הערעור כמה טיעונים הרלבנטיים להליך המשפטי הקונקרטי, כדלקמן:

א.

מדובר בהחלטה לסילוק על הסף למרות שהשופטת עצמה מודה שלא הבינה כיאות את עילת התביעה. במצב כזה לא היה לה לסלק את התביעה על הסף אלא לדון בה לגופה.

ב.

לעניין סמכות השיפוט: למערער לא אכפת איזה בית משפט ידון בעניינו, ולכן היה על בית המשפט להפעיל את סמכותו ולהורות על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט המוסמך. בערעור מבקש המערער מבית המשפט העליון להעביר את הדיון לערכאה המוסכמת הרלבנטית. בשלב מסוים של הערעור ציין המערער כי לדעתו סכומי-הכסף שחייבת לו העירייה בגין הנזקים הנטענים שווים מיליוני שקלים ולכן התביעה נתונה לסמכות השיפוט העניינית של בית המשפט המחוזי.

ג.

לעניין העדר העילה: בית המשפט הציג את עילת התביעה כקיזוז בין חוב ארנונה ובין נזקים שנגרמו בגין עיכוב מתן רישיון עסק. ברם, עילת הקיזוז רחבה הרבה יותר וחובהּ של העירייה כלפיו נובע מכמה פעולות שונות של העירייה, הנעוצות בתפיסתו של המערער את יחסיו עם העירייה כיחסי "חוזה נאמנות" כפוי, שמכוחו גובה העירייה ארנונה ומכוחו גם היא אחראית על עסקיו; משכך יש לראות את החוב המקוזז כחוב "הנובע מאותה עסקה" לפי חוק החוזים.

7.

המשיבה סומכת ידה על פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. היא מציינת כי בטענות קיזוז יש לבחון את הסכום שאותו מבקשים לקזז ולא את מלוא סכום החוב בר-הקיזוז, ולכן מדובר בתביעה שנתונה לסמכות השיפוט של בית משפט השלום. המערער לא הצליח לבסס את טענותיו לעניין העדר העילה ואין מקום לסטות מפסיקתו של בית המשפט המחוזי. טענותיו של המערער על תפקוד הרשות השופטת הן מבישות ויש להשית עליו הוצאות או לפסוק לחובתו כל צו אחר על מנת להציב גבול להתנהלותו הנמשכת הגרועה והפגומה. המערער הוא תובע ומערער סדרתי, והתנהלותו מכבידה עד מאד.

8.

שקלנו את טענות המערער מזה וב"כ העירייה מזה, ובאנו לכלל דעה כי דינו של הערעור להידחות. עשינו כן, משום שלא מצאנו מקום לדחות את הממצאים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ומשמצאנו כי הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית; ובזו – אין טעות שבחוק.

אשר על כן, ובהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הערעור נדחה בזאת.

המערער ישלם לעירייה הוצאות בסך של 5,000 ₪. פסקנו הוצאות על הצד הנמוך, בהתחשב במצבו של המערער, אך יהא זה עבורו אות וסימן לכלכל את צעדיו כדבעי, בליווי של ייעוץ משפטי (מטעם הלשכה לסיוע משפטי או ייעוץ פרטי), על מנת שלא לנהל הליכי סרק שעלותם יקרה.