ע"א 11502/05 אילנה לאניאדו נ. הולנד ישראל בע"מ

בפניי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שהוגש מטעם המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ה' גרסטל ).

1.

המבקשת 1 הינה בתה של המנוחה בלה אבדור (להלן: המנוחה ) והמבקשים 2,3 הם נכדיה. על שמה של המנוחה רשומות בלשכת רישום המקרקעין זכויות חכירת משנה בדירה הנמצאת בשדרות בן ציון בתל-אביב (להלן: הדירה ). המשיבה 1 בבקשה שבפניי, היא חברה העוסקת ביבוא, זיקוק ושיווק מתכות יקרות. המשיבה ניהלה עסקים עם חברה לתכשיטים (להלן: חברת התכשיטים ) בה היתה המנוחה שותפה ואשר לחובותיה היתה המנוחה ערבה ביחד עם שותפים נוספים.

בשנת 2000 נקלעה חברת התכשיטים לקשיים ומונה לה כונס נכסים. בשנת 2001 הגישה המשיבה תביעה כנגד חברת התכשיטים בגין חוב בסך של 350,209₪. במסגרת תביעתה עתרה המשיבה לצו עיקול זמני על הדירה והעיקול נרשם בפנקסי המקרקעין. בשנת 2004 ניתן פסק דין בתביעתה של המשיבה המחייב את חברת התכשיטים והערבים לה במלוא סכום התביעה.

זמן קצר לאחר שניתן פסק הדין בתביעת המשיבה הגישו המבקשים תובענה לבית המשפט המחוזי. בתובענה נטען על ידי המבקשים כי עוד בשנת 1997 העניקה להם המנוחה במתנה את זכויותיה בדירה. לפיכך, כך נטען בתובענה, זכויותיהם בדירה מכוח עסקת המתנה גוברות על זכויותיה של המשיבה מכוח העיקול שנרשם לטובתה. יצוין, כי עסקת המתנה לא נרשמה וכן לא נרשמה בגינה הערת אזהרה על הדירה לטובת המבקשים.

2.

לאחר ששמע את טענות הצדדים הורה בית המשפט המחוזי על דחיית התובענה. בית המשפט קיבל אמנם את טענת המבקשים בדבר כנותה של עסקת המתנה, ודחה את טענות המשיבה כי מדובר בעסקה פיקטיבית, אך למרות זאת, קבע כי זכויותיה של המשיבה בדירה גוברות על זכויותיהם של המבקשים. בית המשפט ציין, כי את תחרות הזכויות במקרה דנן יש לבחון בהתחשב ברציונל שעמד ביסודה של ההלכה שנפסקה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב , פ"ד נג(4) 199 וכי בנסיבות המקרה דנן אין רציונל זה מתקיים באותה עוצמה. בית המשפט קבע כי זכויותיהם של המבקשים בדירה הן זכויות "מוחלשות", כלשונו של בית המשפט, שכן הן הוענקו להם במתנה ולא במסגרת עסקת רכש. כן ציין בית המשפט המחוזי, כי המבקשים התרשלו בהגנה על זכויותיהם, בכך שלא רשמו הערת אזהרה, ללא שהציגו לכך הסבר מספק. לפיכך, קבע בית המשפט, אין זכויותיהם של המבקשים עדיפות על זכויותיה של המשיבה ויש לדחות את התובענה.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור מטעם המבקשים במסגרתו הוגשה הבקשה המונחת בפניי למתן סעד זמני לתקופת הערעור. בבקשה נטען כי סיכויי הערעור הינם טובים וכי בהעדר סעד זמני, תפעל המשיבה לביצוע העיקול המוטל על הדירה. המבקשים צרפו לבקשתם "בקשה למתן הוראות" שהוגשה על ידי המשיבה במסגרת הליכי פשיטת הרגל של עזבון המנוחה וממנה עולה כי בכוונת המשיבה לפעול למימוש הדירה. לפיכך, טענו המבקשים, אם יזכו בערעורם, לא ניתן יהיה להשיב את הגלגל לאחור.

מנגד, טענה המשיבה, כי אין ליתן במקרה דנן את הסעד הזמני המבוקש. בתגובה נטען, כי סיכויי הערעור הינם נמוכים שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי יישם באופן נכון את שיקולי המדיניות שנקבעו בפסיקתו של בית המשפט העליון. כן נטען, כי אם תשתנה התוצאה בערעור יוכלו המבקשים לקבל פיצוי כספי על אובדן הזכויות בדירה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להתקבל. אכן, בנסיבות הענין, בהעדר סעד זמני, ייתכן שיהא זה בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו שכן הדירה עשויה להימכר במסגרת הליכי פשיטת הרגל. לפיכך, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים. באשר לסיכויי הערעור יש לציין, כי השאלה המתעוררת בערעור היא בעיקרה שאלה משפטית; תחרות הזכויות שנדונה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – בין מי שקיבל נכס במתנה לבין נושה המטיל עיקול על הנכס עקב חובו של נותן המתנה – היא לכאורה, השאלה שעומדת במרכז הערעור. על אף הטעמים הטובים המצויים לכאורה ביסוד הכרעתו של בית המשפט המחוזי, נראה כי ראוי ליתן למבקשים אפשרות להביא את טענותיהם בפני ערכאת הערעור ואין לסתום את הגולל על ערעורם.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת וניתן בזה צו מניעה האוסר על המשיבה לבצע כל פעולה המשנה את מצב הזכויות בדירה נשוא הערעור עד להכרעה בערעור. המבקשים יפקידו בקופת בית המשפט ערבות בנקאית על סך של 50,000₪ להבטחת הנזקים שייגרמו למשיבה, אם ייגרמו, כתוצאה מהסעד הזמני. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דין המבקשים בסכום של 10,000₪.