ע"א 11571/05 עיריית ירושלים נ. חברת הכשרת הישוב לישראל בע"מ

בערעור שבכותרת נתבקשה עמדת הצדדים ביחס להליך התקיפה הראוי של החלטת הערכאה הקודמת.

1.ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים אשר במסגרתו התקבלה תביעת המשיבות בנוגע להתחייבויות נטענות של המערערת כלפי המשיבות על פי הסכם שנחתם בין הצדדים בקשר למתחם במרכז העיר ירושלים הידוע כמתחם טליתא קומי ובמקרקעין הסמוכים לו. בית המשפט קבע, כי המערערת הפרה את התחייבותה על פי ההסכם לגרום למתן 1,541 מ"ר בניה למשיבות תמורת הפעולות שנקטו לפי בקשתה במסגרת ההסכם. בבואו לקבוע את הסעד המגיע למשיבות עקב הפרת ההסכם, קבע בית המשפט כי אכיפה בעין אינה רצויה ולפיכך התרופה ההולמת הינו מתן סעד כספי. אשר להיקף החיוב הכספי נקבע על ידי בית המשפט כדלקמן:

"…אינני רואה מניעה לקבוע שווי שמאי של 1,541 מ"ר כאילו ניצולם אפשרי על פי תוכנית מאושרת כיום על שטח או על גג במרכז העיר (משולש שבין רחובות בן יהודה, המלך גו'רג' ורח' יפו מכיכר ציון ועד מעין שטוב).

לפיכך אני קובעת, כי תוך 30 יום ממועד פסק הדין ימנו הצדדים שמאי מוסכם לקביעת השווי האמור (להלן – הסכום הקובע). אני מחייבת את העיריה לשלם לתובעות את הסכום הקובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל".

2.במסגרת הערעור והערעור שכנגד משיגים הצדדים, בין היתר, על הסעד שניתן על ידי בית משפט קמא. בערעורה, טוענת המערערת כי הסעד האופרטיבי שנתן על ידי בית המשפט אינו ברור די צורכו ועל כן לא ניתן לבצעו. המערערת מצביעה בהקשר זה על שניים קשיים עיקריים בביצוע הסעד. האחד , עשויה להתעורר מחלוקת באשר למהות שטחי הבניה, שכן לא ניתן להבין האם הכוונה הוא ל"שטח פנוי" באזור המדובר או תוספת בניה מעל גג קיים. לטענת המערערת, יש פער משמעותי, בשיעור של עשרות אחוזים, בין שווי של שטחי בנייה על הגג ובין שווי של שטח לבניה בשטח פנוי. השני , לטענת המערערת בית המשפט קמא אף לא קבע את ייעוד שטחי הבניה. עוד טוענת המערערת כי בפסק הדין לא ניתנה לצדדים אפשרות לערער על שומת השמאי המוסכם ואף לא נקבע הליך להגשת שאלות הבהרה ו/או חקירתו על ידי הצדדים או על ידי בית המשפט. אף המשיבות משיגות על קביעת בית משפט קמא בעניין הסעד האופרטיבי. לטענתן, קביעת בית המשפט הצריכה שיתוף פעולה בין המשיבות למערערת אולם בפועל המערערת לא שיתפה פעולה לשם ביצועו של פסק הדין ולפיכך לא מונה שמאי לשם ביצוע פסק הדין.

3.נוכח טענות הצדדים בנוגע לסעד האופרטיבי שנקבע על ידי בית המשפט השאלה הניצבת לפני היא, האם בפסק הדין סיים בית המשפט את התיק או שמא מדובר בהחלטה אחרת אשר הערעור עליה הוא ברשות. בעניין זה, כותרת ההחלטה אינה מהווה בסיס למיון ההחלטה כפסק דין או החלטה אחרת. ההבחנה מבוססת על מבחן בעל אופי טכני במהותו, והוא האם בירור המחלוקת שהובאה לפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה, שכן אם עדיין לא תמה מלאכת בית המשפט, אין החלטתו פסק דין.

4.לאחר שעיינתי בפסק הדין ובתגובות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי מקובלת עלי עמדת הצדדים לפיה עסקינן בפסק דין ולא בהחלטה אחרת, וזאת למרות הקשיים הנטענים, במסגרת הערעור והערעור שכנגד, בנוגע לאכיפת הסעד האופרטיבי שנקבע בפסק הדין. עיון בפסק דינו של בית המשפט מעלה כי, קביעותיו לא היו אמורות לשמש כמנגנון האמור להכין את הרקע לבירור הסעד הסופי שיינתן בתביעה (השוו: ע"א 7282/01 לירן הנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ , תק-על 2002(3), 474; ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ , תק-על 203(1), 1200). בית המשפט קבע את כל אשר היה נדרש, לפי ראות עיניו, לצורך מתן פתרון סופי וכולל לסכסוך שהובא לפניו. בהחלטתו מצויים כל המרכיבים הנדרשים למתן החלטה סופית; הגוף שיחליט על גובה סכום הפיצויים, דרך מינויו של גוף זה, המועד שבמסגרתו יש לפנות אליו, וכן הקביעה שלאחר קביעת השמאי על המערערת לשלם את הסכום שנקבע למשיבות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. אכן, לפי הנטען על ידי הצדדים, סעד זה אינו נותן מענה ראוי לסכסוך ביניהם שכן קיים קושי לאכוף אותו מטעמים שונים. גם אם כך הדבר, ובעניין זה איני מביע עמדה, הרי שאין הדבר משום שבית המשפט לא סיים את מלאכתו, אלא עקב טעויות נטענות בגיבוש הסעד האופרטיבי. לדוגמא, גם אם יש ממש בטענת המשיבות כי בפועל לא ניתן להגיע להסכמה עם המבקשת לגבי מינוי שמאי, יתכן כי בית משפט קמא יצא מנקודת מוצא מוטעית לפיה הסכמה כאמור תושג, אולם בכך אין כדי לגרוע מסופיות הסעד שניתן על ידו. באופן דומה, גם אם יש ממש בטענת המערערת כי קיימת אי בהירות לגבי האופן בו יש לחשב את הפיצוי, יתכן כי בית המשפט קמא טעה לחשוב כי שטח פנוי ושטח גג הם בעלי שווי כלכלי זהה, אולם בכך אין כדי לקבוע שהחלטת בית המשפט טעונה השלמה. אם אכן טעה בית משפט קמא בגיבוש הסעד האופרטיבי, וכאמור, בעניין זה איני מביעה עמדה, הדרך להשיג על כך הינה באמצעות הגשת ערעור.

התוצאה היא, כי הדרך לתקיפת החלטת בית המשפט קמא היא על ידי הגשת ערעור, כפי שאכן נעשה בפועל. לפיכך, הטיפול בתיק יימשך כסדרו.